על שלושה דברים נבחר-הציבור עומד: על עומק התפיסה הרוחנית, על ההבנה התרבותית, ועל השליטה במערכת הציבורית.

הבחירות הבאות עלינו לטובה גורמות לרבים לשאול את עצמם: במי נבחר? מי היא המפלגה, או מיהו איש הציבור, שראוי לתת בהם אמון?

לפני שאנו נחפזים לבחור בדמות כזו או אחרת, כדאי קודם כל להגדיר את אמות המידה. מה אנחנו מחפשים, בעצם, באותו מועמד המבקש את קולנו?

שנית, חשוב לזכור: מנהיגות נבחנת בראש ובראשונה במבחן התוצאה – ביכולת המעשית לקדם ולממש מדיניות. לא בכישרון רטורי, לא בנימוסים והליכות, לא ב'חברמניות' ואפילו לא בשאלה 'האם המועמד תרם כליה בעבר'.

רק מימוש מדיניות. כל השאר משני לחלוטין.

להלן ניסיון צנוע לסייע לקראת ההכרעה:

א. התפיסה הרוחנית

עם ישראל נושא בשורה היסטורית ארוכת שנים, וייעוד נצחי המנחה את דרכו על בימת ההיסטוריה. לא נולדנו ב-'48.

כשבוחנים מועמד, כדאי לבדוק: האם הוא ניחן בראייה היסטורית רחבה, או שמא נקודת המבט שלו קצרת טווח וצמודה לקצה אפו? האם הוא מזהה בעת הזו עם המצוי בתהליך צמיחה ובניין של קומה רוחנית חדשה, או שמא הוא רואה כאן חברה בתהליך שקיעה וגסיסה? בשפה ציורית: האם המועמד תופס אותנו בדרך לחדר הלידה, או חלילה בדרך למחלקת טיפול נמרץ?

בדרך כלל, המשמעות של תפיסה רוחנית כזו היא סבלנות ואורך רוח, ובחינת כל אתגר אל מול הנצח. לא רק במונחים של 'כאן ועכשיו'.

מנהיגות נבחנת בראש ובראשונה במבחן התוצאה – ביכולת המעשית לקדם ולממש מדיניות

ב. ההבנה התרבותית

כל תקופה מאופיינת בתכונה משלה. בכל עידן שולטת מערכת רעיונית המעצבת את פני החברה – ה"צייטגייסט" (רוח הזמן).

כפי שתיאר זאת ג'ורג' אורוול במאמרו המפורסם 'חופש העיתונות' (שנכתב כמבוא ל'חוות החיות'):

"בכל רגע נתון ישנה 'אורתודוקסיה' – אוסף של רעיונות אשר ההנחה היא שכל האנשים החושבים נכון יקבלו אותם ללא ערעור. אין זה איסור רשמי לומר את זה או את זה, אבל זה 'לא יאה' לומר זאת... כל מי שקורא תיגר על האורתודוקסיה השלטת מושתק ביעילות מפתיעה."

ההבנה התרבותית היא היכולת לחשוף את אותה תשתית רעיונית סמויה שעליה עומדת המציאות. הזיהוי שלה אינו פשוט, אך אין דבר מוחשי ממנה, שהרי התרבות מעצבת את כל מרחבי חיינו: ממערכת החינוך והמשפט, דרך התקשורת, הכלכלה, הריבונות והמדיניות הביטחונית, סגנון ואופנה, ועד לשפה.

אם כן, מהי 'רוח הזמן' המעצבת את חיינו כיום? התשובה היא: התרבות הפרוגרסיבית.

מועמד רלוונטי מחויב לשלוט בחומר: להבין את מטרת התרבות הפרוגרסיבית, איך היא נראית, מה המשמעות העמוקה של כתיבה א-מגדרית, כיצד תפיסה זו מחלחלת לשורות צה"ל, ואיך היא משפיעה על מערכת המשפט, על המשילות ועל שמירת אדמות הלאום. ככל שהמועמד מודע ומאבחן זאת באופן מיטבי – כך הוא כשיר יותר להתמודד מולה. מועמד שלא מכיר את התרבות על בוריה דומה לאדם המעוניין לגלוש בים, בלי להבין את כיווני הרוח.

המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה

ג. השליטה הציבורית

הקריטריון השלישי הוא הבנת 'מערכת ההפעלה' של המנגנון הציבורי, או מה שמכונה לעיתים ה'דיפ סטייט' (מדינת העומק).

ללא הבנה פרטנית "ברחל בתך הקטנה" של המנגנונים הללו, לא ניתן לתפוס למשל מדוע קשה ומורכב כל כך למנות בעלי תפקידים עם אוריינטציה לאומית.

ללא פירוק המושג 'שומרי הסף' כפי שהוא נתפס כיום, לא נבין את המהפכה שחולל כאן אהרן ברק.

בהיעדר ההבנה הזו, לא יהיה ברור מדוע הנהג הלאומי – ראש הממשלה – אינו לוחץ לכאורה על הגז ומדהיר את המדינה קדימה. אנו נמשיך לצעוק עליו "סע כבר!" מהמושב האחורי, במקום להביט אל השמשה הקדמית, לזהות את שדה המוקשים, המהמורות והמארבים הביורוקרטיים שהונחו על הדרך, ולעזור בנטרולם.

היכרות אמיתית עם הפקידות והציבוריות הישראלית מחייבת הפנמת דבריה המכוננים של דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בספרה 'ביורוקרטיה כפוליטיקה':

"המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי."

זוהי מערכת הפעלה כוללת, לא אפיזודה חולפת.

אלו הם שלושת הקריטריונים. כעת, אתם מוזמנים לקחת את המועמדים השונים ולהעביר אותם דרך המסננת הזו.

שאלו את עצמכם: האם הם התייחסו למערכות הללו בעבר? האם כתבו על כך מאמר? נשאו נאום מנומק? יזמו חקיקה בנושא?

אגב, הקריטריונים הללו יעילים לא רק בהתייחס לפוליטיקאים, אלא גם לדירוג ובחינה של אנשי רוח, מחנכים ומובילי דעה. והם טובים גם לבחינת, מוסדות חינוכיים ארגונים ועמותות המבקשות את אמון הציבור, כמו 'הרבעון הרביעי', ׳אל הדגל׳ ועוד.

בעידן הנוכחי, ללא הבנת שלושת המימדים הללו – אין אפשרות להיות רלוונטי.

יתרה מזו: ללא הבנת המשולש הזה – מציאת נקודת האיזון הנכונה בין מרכיביו, לצד הבנת האילוצים הכבדים בזירה הבינלאומית וכל אותם משתנים קריטיים שאינם מדוברים כלל בתקשורת – אנו עלולים לעשות עוול למועמד מסויים, וללכת שולל אחר האחרים.

אנו נבחן אותו שלא כהלכה, נציב בפניו יעדים לא ריאליים, ולא נבין מדוע אינו רץ קדימה או מדוע הוא מאט פתאום. ללא המבט הרחב הזה, נחמיץ את העובדה שהוא פשוט צולע מטאפורית תחת משקלם של כבלים הסמויים מן העין. רק זיהוי נכון של המציאות יאפשר לנו לבחור, ולדרוש, נכון.

ואחרי כל זאת, שאלו את עצמכם מי הם שותפיו של אותו מועמד במחנה.

מוזמנים לנסות בבית.

א. בכל מבחן היסטורי, החזית האמיתית אינה מתנהלת רק בשדות הקרב הגלויים או בזירות המדיניות המורכבות. החזית המכרעת נמצאת בתוך התודעה פנימה. המאבק על קומת הרוח מתנהל במקביל – ברמה הלאומית הכללית ובמרחב הפרטי של הנפש.

במאבק ההיסטורי הזה על קיומנו, המציאות נעה בגרף תנודתי: ישנן תקופות של נסיקה והישגים מרשימים, ולצידן ימים של האטה, שחיקה ומחירים כבדים.
ובתווך, הרבה סימני שאלה וערפל של חוסר ודאות המאפשר לחיידקים תודעתיים לחדור אל תוכנו.
בתוך הדינמיקה הסוערת הזו, הסכנה הגדולה ביותר האורבת לפתחנו היא הנטייה האנושית לאמץ את אשליית ה'זבנג וגמרנו'.

החזית המכרעת נמצאת בתוך התודעה פנימה

ב. אנו חיים בעידן של סיפוקים מיידיים, אך חייהם של עמים ואומות אינם עובדים כך.
תהליכים היסטוריים עמוקים דורשים זמן, סבלנות והקרבה.
מי שמביט במערכה מבעד לחור המנעול של ההישג המיידי, נידון לחיות ברכבת הרים רגשית.
הניצחון במלחמה ארוכה אינו מושג במכה אחת מוחצת שמסיימת את הסיפור לתמיד, אלא בהצטברות של עמידה איתנה, שבירת רצון האויב וביצור כוחנו לאורך זמן. והכל תוך שמירה על אורך נשימה.

ג. העקשנות הזו, הדרישה הבלתי מתפשרת לעמוד בלחצים כדי להשיג את מטרותינו, מציבה מראה נוקבת אל מול החברה.
לאור המאמץ העילאי הנדרש מכולנו, כדאי וראוי להביט נכוחה ולבחון מי שותף למאמצים הללו, ומי בוחר להחלישם. שותפות במערכה נמדדת גם בנכונות לשאת בנטל התודעתי, בסירוב להיכנע לתכתיבים זרים ובמחויבות המוחלטת ליעדים הלאומיים המשותפים.

ד. כדי להחזיק מעמד במרתון הזה, המשימה החיונית ביותר שלנו היא שמירת התודעה נקייה לחלוטין מהשפעות רגשיות מחלישות. הסכנה הגדולה ביותר לרוח היא העיסוק האובססיבי – הפנטזיה המדמיינת שאם רק היינו עושים כך וכך, הכל היה אחרת. "אילו רק פעלנו קודם", "אילו רק בחרנו בנתיב ההוא" – הרהורים אלו אינם ביקורת בונה, אלא רעל תודעתי המייצר אשליה של שליטה בדיעבד. שקיעה במחשבות ׳אילו׳ רק שוחקת את האנרגיה הנחוצה להתמודדות עם ההווה.

ה. כאן בדיוק נדרש איזון עדין ובוגר: ראוי כמובן להפיק לקחים וללמוד משגיאות, אבל בקור רוח ובדופק נמוך ולא בתחושת חמיצות מתמשכת.
הבחנה חדה בין ניתוח העובדות לבין תגובתנו הנפשית אליהן.
עלינו לאמץ מבט אובייקטיבי, קר ומפוכח על המציאות כפי שהיא – לראות את הקשיים, הטעויות והאילוצים בלי לייפות ובלי להדחיק. אולם, הפיכחון האובייקטיבי אינו צריך להוביל לכניעה לתכתיבים זרים או לנסיבות החיצוניות.
הרבה דברים מחוץ לשליטתנו הישירה – למעט דבר אחד, המבצר החשוב ביותר: חירותנו התודעתית.

ו. ההיסטוריה מלמדת שאפשר לנצח בגדול במישור הטקטי והפיזי, אך לעשות זאת מתוך תבוסתנות, דכדוך ונמיכות קומה נפשית – ניצחון חמוץ שסופו שקיעה. ומנגד, אפשר להתמודד עם מורכבויות רבות, אתגרים מפותלים וחוסר ודאות ממושך, ודווקא מתוכם לשמור על רוח גדולה, איתנה ומלאת חוסן. איכות החיים והמאבק שלנו אינה נקבעת על פי היעדר הבעיות, אלא על פי גובה הקומה שבה אנו פוגשים אותן ועל פי החירות התודעתית שבה אנו מנהלים אותן.

ז. כאן בדיוק משתלבים יחדיו הכללי והפרטי: החוסן הלאומי אינו מושג מופשט, הוא בנוי ישירות מהמבנה הנפשי של כל אזרח ואזרח.
כל אחד מאיתנו נדרש לבצע את המעבר המחשבתי הזה בתוכו: להביט בתמונה הכוללת, לנקות את רעשי הרקע המחלישים, ולסרב לשקוע באכזבה מתמשכת.

הרבה דברים מחוץ לשליטתנו הישירה – למעט דבר אחד, המבצר החשוב ביותר: חירותנו התודעתית

ח. אחריות ואופטימיות:
אופטימיות אינה עצימת עיניים מול הקושי, אלא אמונה עמוקה ופרקטית בצדקת הדרך – בכוחנו להשתפר עוד ועוד ולנצח!
לצדה ניצבת האחריות – ההבנה שאין מישהו אחר שיעשה את העבודה במקומנו. כל קומה זקופה וכל החלטה לשמור על רוח של גבורה מפוכחת בתוכנו, הן לבנה נוספת בחומת החוסן המשותפת שלנו.
כאשר אנו לוקחים אחריות על רוחנו ועל מעשינו, ומביטים קדימה מתוך חירות תודעתית עמוקה ותקווה מבוססת, שום משך זמן ושום לחץ לא יוכלו לנו.

1️⃣הפסיכולוגיה של ההפסד: למה אנחנו בורחים כשערך השוק יורד?

בכלכלה התנהגותית ובשוק ההון קיים מונח מקצועי שנועד לתאר אחת מהתופעות ההרסניות ביותר עבור משקיעים: ׳מכירת בהלה׳ (Panic Selling).

המנגנון הפסיכולוגי העומד מאחורי התופעה הזו נשמע פשוט, אך הוא פועל בצורה עוצמתית: ברגע שמניה מסוימת מתחילה לרדת והמסכים נצבעים באדום, מתעורר אצל המשקיע פחד קיומי משתק. הלחץ הנפשי מציף את מערכות קבלת ההחלטות שלו ודוחף אותו למכור את הנכס במהירות. המטרה המיידית שלו היא 'לעצור את הדימום' ולמנוע מעצמו הפסדים נוספים.

פעולה זו מתבצעת באופן מובהק תחת השפעה רגשית עזה, ולרוב ללא ניתוח רציונלי של נתוני הבסיס האמיתיים של החברה או של השוק הרחב. מי שמבין מעט בכלכלה יודע ששוק ההון הוא במהותו תנודתי. מגמות כלכליות נבחנות לאורך זמן, בפרספקטיבה של חודשים, שנים ועשרות שנים, ולא על בסיס של רגש רגעי או תנודה יומית חולפת. ההיסטוריה הפיננסית מוכיחה זאת פעם אחר פעם: מי שממהר למכור את המניה שלו בגלל פאניקה רגעית מפסיד בגדול.

מנגד, מי ששומר על קור רוח ודבק באסטרטגיה ארוכת טווח, קוצר בסופו של דבר את הפירות.

ההיסטוריה הפיננסית מוכיחה זאת פעם אחר פעם: מי שממהר למכור את המניה שלו בגלל פאניקה רגעית מפסיד בגדול

2️⃣מניות הרוח: כשהערכים שלנו סופגים מתקפה

התופעה הפסיכולוגית הזו אינה מוגבלת רק למסכי הבורסה המרצדים. היא מתרחשת מדי יום גם בעולם הערכים, האמונות והרוח שלנו. אנו חיים כיום בתקופה סוערת, שבה מופעלים עלינו מניפולציות תודעתיות ולחצים חברתיים בלתי פוסקים.

אדם יכול להחזיק באמונה שלמה בערכים דתיים, לאומיים ומוסריים עמוקים, ולחיות לאורם בביטחון; אך לפתע מגיע גורם חיצוני כמו תקשורת, רשתות חברתיות או סביבה חברתית ופוליטית, ומטיח בו האשמות קשות: ״אתה פשיסט״, ״אתה חשוך״, ״הדרך שלך גורמת לשנאה ופירוד״. בדיוק ברגע הזה מופעל אותו מנגנון פסיכולוגי מוכָּר של ׳מכירת בהלה׳: אדם שאינו רוצה להרגיש רע עם עצמו, או החושש לספוג את אש הביקורת ונידוי חברתי, ממהר להתקפל.

הוא מבקש לרַצות את מאשימיו כדי להרגיע את החרדה המיידית, ובכך למעשה 'מוכר' את הערכים הרוחניים והלאומיים שלו במחיר רצפה.

3️⃣אשליית הוויתור: הפסד מובטח לטווח הארוך

אותו אדם מבוהל הממהר להתנצל אינו מבין את כללי המשחק. הוא אינו מבין שאם יחזיק בחוזקה בערכיו ויעמוד על שלו מול גלי הביקורת, לאורך זמן הערך של דרכו רק יעלה, כי הוא יתברר כנכון. ברגע שהוא מתחיל להתנצל, להתפשר ולוותר על עקרונות היסוד שלו רק כדי לשכך את הלחץ הרגעי ולהימנע מעימות, הוא פוגע אנושות בערכיו. בטווח הארוך הוא יישאר קירח מכאן ומכאן, נטול דרך וחסר עמוד שדרה, בדיוק כמו אותו משקיע לחוץ שנכנע לפחד, מכר את נכסיו בהפסד ונשאר מחוץ לשוק כשהעליות הגיעו.

(כמובן, אדם צריך לברר באומץ את דרכו ולהיות פתוח לביקורת, אך לא על כך מדובר.)

4️⃣סימולציה מנטלית: חוסן מול קמפיינים של השחרה

כיצד אפוא נמנעים מאותה מכירת בהלה, המסוכנת כל כך, בעולם הערכים? התשובה טמונה בהכנה המוקדמת. יועצי השקעות מקצועיים ממליצים למשקיעים לערוך לעצמם ׳סימולציה מנטלית׳ עוד לפני שהם משקיעים את השקל הראשון. הם נדרשים להפנים ולהשלים מראש עם העובדה שערך ההשקעה צפוי לרדת בנקודות מסוימות לאורך הדרך, ושאסור להם להיבהל מכך. ההבנה שהתנודתיות היא חלק טבעי, צפוי והכרחי של התהליך, מאפשרת להם לצלוח את המשברים ללא מהלכים פזיזים.

כך בדיוק עלינו לפעול כיום מול הלחצים החברתיים והתקשורתיים. אדם שמחליט ללכת בדרך רוחנית או לאומית מסוימת, שבוחר להצביע למפלגה המייצגת את עקרונותיו, או שמתגייס ופועל למען המדינה מתוך תפיסה סדורה — חייב לדעת מראש שהוא יימצא תחת מתקפה. לקראת מערכת בחירות קרובה ובכל צומת הכרעה ציבורי אנו צפויים להיות מותקפים בקמפיינים אגרסיביים ומתוכננים היטב, שנועדו להשחיר את האוחזים במכלול הערכים הלאומי. ההבנה הזו היא חצי מפתרון הבעיה, שכן ברגע שאדם מבין את המרחב שבו הוא נמצא — הוא יודע להתכונן מנטלית ולא להגיב בצורה אימפולסיבית מתוך פחדים.

ערכי הנצח אינם נמדדים בתנודתיות של יום, של שבוע או של ספין תקשורתי, אלא בפרספקטיבה היסטורית עמוקה ורחבה

5️⃣להחזיק בגאון: ניצחון הדרך הארוכה

ראוי לפתח חוסן נפשי ולהבין שההתקפות והביקורות הללו הן תגובה נורמלית וצפויה. הן אינן מעידות בהכרח על טעות, אלא הן פשוט חלק מטקטיקה ומקמפיין שנועד לייצר פאניקה ודמורליזציה בשורותינו. מול גלי ההשמצות, עלינו להישיר מבט אל המטרה והחזון. ערכי הנצח אינם נמדדים בתנודתיות של יום, של שבוע או של ספין תקשורתי, אלא בפרספקטיבה היסטורית עמוקה ורחבה.

בדיוק כפי שמשקיע מנוסה ומקצועי אינו נבהל מתנודתיות זמנית ואינו בודק את שווי התיק שלו בכל דקה, אלא בוחן את אחוזי הצמיחה והרווח לאחר תקופות ארוכות – כך גם עלינו לבחון את דרכנו הערכית. אסור לנו להיתפס לפאניקה של ׳מכירות חיסול׳ בכל פעם שמישהו מנסה לגרום לנו להרגיש רע או מכנה אותנו בשמות גנאי. הפחד הזה הוא פחד רגעי מהפסד תדמיתי, אך הוא חסר כל בסיס רציונלי.

ככל שנגביר את השכל, נחזק את ההיגיון ונאמץ ראייה אסטרטגית לטווח הארוך, כך פחות נמהר למכור את ערכינו. במקום להתנצל ולהתקפל בפני רוחות השעה, עלינו להחזיק בעקרונותינו בביטחון מלא ובגאון, מתוך ידיעה ברורה וצלולה: מי שאינו מוכר ביום של ירידות הוא זה שינצח בסופו של דבר.

1️⃣ כוונות טובות ואג׳נדות רעוֹת

בתודעה הציבורית מושרשת תפיסה פשטנית, ילדותית כמעט, של מושג ה'רָשע'. אנו רגילים לדימויים מתוך סרטים מצוירים שבהם הדמות השלילית, כמו גרגמל השונא דרדסים, מצהירה בגלוי על כוונותיה הזדוניות וצוחקת צחוק מרושע. המודל החד-ממדי הזה מרגיל אותנו לחפש תמיד את ה'נָבל' המובהק, וכאשר איננו רואים כזה, מערכות החיסון האידאולוגיות שלנו משתתקות. החברה הישראלית, ובמיוחד החברה הדתית והמסורתית, מוצאת את עצמה שוב ושוב מנוטרלת מול תהליכים הרסניים, מהטעם הפשוט: האנשים המקדמים תהליכים אלה אינם אנשים רעים. לפעמים הם קצינים מצטיינים, מפקדים מסורים ואנשים בעלי כוונות טובות לחלוטין. אלא שההתמקדות בכוונותיהם הטהורות של העושים שומטת את הקרקע מתחת היכולת לזהות ולבלום את האג'נדות הזרות המפעילות אותם מלמעלה.

ההתמקדות בכוונותיהם הטהורות של העושים שומטת את הקרקע מתחת היכולת לזהות ולבלום את האג'נדות הזרות המפעילות אותם מלמעלה

2️⃣ הכלת מורכבויות

מערכת המשפט כופה על צה"ל לשלב לוחמות ביחידות עילית וחוד, כפי שראינו בבג"ץ הטנקיסטיות. הצבא עצמו לא ביקש זאת. זוהי אג'נדה פמיניסטית רדיקלית שנכפתה מבחוץ על ידי ארגוני שמאל וגופים אזרחיים, המנותקים לחלוטין מצרכיו המבצעיים האמיתיים של הצבא ומרוח העם. אולם ברגע שההחלטה הזו יורדת לדרגי השטח, המג"ד או המח"ט מבצעים אותה מתוך תחושת אחריות, מקצועיות ושליחות. הם אינם מבקשים לחלן את החיילים או לפגוע בזהותם הדתית בכוונה תחילה.

כאן בדיוק טמונה המלכודת: בשם 'אהבת ישראל', או תחת הטיעון ש"המפקד אינו אשם", נוצרת השתקה מניפולטיבית. הציבור מונחה להרכין ראש, להתפשר ולהשלים עם עיוות ערכי ומבצעי – רק משום שהקצין שבקצה פועל בתום לב. מדובר בחוסר יכולת להכיל מורכבות: לגמרי אפשרי לאהוב ולכבד את המפקד בלב שלם, ובו-בזמן להילחם בכל תוקף ובלי שום פשרות באג'נדה ההרסנית שהוא נאלץ ליישם.

3️⃣ הרחבת הרגישות: מה עם הנפגעים?

בתוך השיח הליברלי והפסאודו-נאור, המושג 'רגישות' עבר אכיפה בררנית, סלקטיבית להחריד. כשמכריחים חיילים דתיים לשמוע שירת נשים או לשהות בחללים סגורים בצורה המנוגדת להלכה ולאמונתם, הם נדרשים להפגין 'רגישות' כלפי המערכת וכלפי המניעים של קובעי המדיניות. אך כאן עולה השאלה המוסרית הנוקבת: מדוע הרגישות הזו נדרשת להיות תמיד רק כלפי הפוגעים (או מתווכי הפגיעה בעלי הכוונות הטובות), ונעצרת בדיוק לפני הנפגעים עצמם?

נניח שיש בכיתה מורה המנחילה לתלמידים אג׳נדות הרסניות שקיבלה כתוכנית ממשרד החינוך. עם כל ההבנה לכך שלא היא כתבה את הסילבוס ושהיא בסך הכל מורה טובה, תפקידנו הראשון והעליון הוא להגן על הילדים בכיתה. לא ייתכן שנדרוש מהילדים לשמוע שיעורים כאלה ולהפנים את התכנים רק מפני שהמורה איננה אשמה. באותו אופן לא הוגן לדרוש מחייל דתי למחול על ערכיו, אמונתו ודתו, להיאלץ להסתמך על כל מיני 'היתרי דחק' ופשרות, בשם אחדות מזויפת. גם לחיילים הדתיים והמסורתיים יש רגשות, ערכים וכוונות טובות! הרחבה אמיתית של הרגישות פירושה להביא בחשבון את זכויותיהם וזהותם של הנפגעים, ולא להפוך את 'אהבת ישראל' לכלי השתקה הרתום כולו לצד אחד.

4️⃣שיח זכויות הפרט ככלי, אך הצביון הוא העיקר

חשוב להבהיר, כי השימוש שלנו בשיח זכויות הפרט והרגישות האישית הוא בעיקרו מענה טקטי. זהו כלי חיוני שנועד להשיב באותה מטבע לאלו המדברים גבוהה-גבוהה בשם 'זכויות אדם' של קבוצות מסוימות, תוך שהם רומסים ברגל גסה את זכויותיהם של אחרים.

אך לב הדיון אינו נעוץ רק בנוחות האישית של החייל הדתי, אלא בצביונו הכולל של צה"ל ובזהותה המוסרית של המדינה כולה. השאלה האמיתית אינה רק זכויות הפרט של המשרת היחיד, אלא מי מוסמך לקבוע את אופיו הרוחני של הצבא.

הרחבה אמיתית של הרגישות פירושה להביא בחשבון את זכויותיהם וזהותם של הנפגעים, ולא להפוך את 'אהבת ישראל' לכלי השתקה הרתום כולו לצד אחד

5️⃣הזכות השווה לעיצוב הזהות היהודית

אם אנשי רוח מהאקדמיה כמו הפרופסור אסא כשר, יחד עם ארגונים אזרחיים ופמיניסטיים רדיקליים, יכולים לנסח את 'רוח צה"ל' או 'פקודת שירות משותף', להתערב במבנה המבצעי של היחידות ולכפות ערכי שוויון מוחלטים דרך עתירות לבג"ץ – מדוע נשללת הזכות הזו מן הרבנים? הרבנים, השולחים את מיטב בניהם ותלמידיהם לחזית ומחנכים אותם למסירות נפש למען העם והארץ, זכאים ואף מחויבים להשמיע קול ברור לגבי צביון הצבא.

כאשר רבנים מדברים על הצורך בצבא מסורתי ויהודי יותר, המערכת ממהרת להאשים אותם בפוליטיזציה או בפגיעה בלכידות. זוהי דמגוגיה וצביעות מוחלטת. ארגוני הנשים והשמאל אינם מוגבלים בטענה הזו; הם אינם עוצרים ואומרים "יש דתיים בצבא ולכן נימנע מכפיית אג'נדות". הם פועלים ללא הרף לשנות את פני המערכת.

כל עוד הצבא חשוף ללחצים חיצוניים זרים ופרוגרסיביים, תפקידם של אנשי ההנהגה הרוחנית והציבור המסורתי הוא ליצור משקל-נגד עוצמתי. לא כדי לזרוע פילוג, אלא כדי לבלום את ההשפעות הזרות המנסות 'לחנך מחדש' את לוחמי צה"ל בכור היתוך של אג'נדות קיצוניות. איני אומר שצריך לסרב פקודה או להציב תנאים לגיוס; קודם כל, צריך להשתחרר מתודעה עבדותית ומתנצלת. הגיעה העת לזקוף קומה, להפסיק לקבל הצטדקויות בשם 'הכוונות הטובות' של המפקדים, ולהילחם בנחישות על הזהות, המורשת והרוח האמיתית של צבא ההגנה לישראל.