"לעולם מי שקורא ספרים, ינהל את מי שצופה בטלוויזיה".

העמקה שיטתית ברעיונות ותפיסות עולם מאפשרת את הבנת המערבולות המצויות עמוק בלב ים, ולא רק ראיית הקצף שמעל פני המים. לקראת שבוע הספר, להלן המלצה על עשרה ספרים:

א. 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל'/ ארז תדמור

'רעיונות העל' מעצבים את כל חיינו. הם מוגדרים ומוחדרים באמצעות מערכות החינוך, התקשורת, המשפט, הפקידות הבכירה, עולם התרבות והאמנות והזירה החוץ-פרלמנטרית.

השמאל שולט באופן בולט במערכות המדינה ובמוקדי הכוח הללו וכך נשאר שלטון הימין, המנצח שוב ושוב בבחירות, ללא יכולת פעולה יעילה בזירות המשפיעות על חיינו.

הספר מתאר ומנתח מוקד כוח אחר משנהו.

אין זירה הנשארת ללא טיפול, תוך תיאור אנקדוטות רבות המסירות את המסווה הציבורי מעיני הקורא.

כך, מבלי להכיר את שורשי הרעיונות, אנו מקבלים לא פעם נבחרי ציבור מימין, המוציאים לפועל מדיניות שמאל.

לעולם מי שקורא ספרים, ינהל את מי שצופה בטלוויזיה

ב. 'ניידים ונייחים' / ד״ר גדי טאוב

קבלו משקפיים חדשות לחלוקה החברתית בישראל, הנבחנת על פי שני מרכיבים: היחס ללאומיות והיחס לדמוקרטיה. לא עוד ימין ושמאל אלא 'ניידים ונייחים'.

לתפיסת ה'ניידים', לאומיות הינה צרות אופקים ונגועה בשנאת זרים.

עיני ה'ניידים' נשואות אל המרחב העולמי שאינו נתון בגבולות. השפה היא אוניברסלית, והזדהותם נתונה למוסדות בין-לאומיים.

'הניידים' רואים בלאום פרימיטיביות וצמצום, ומאמצים תפיסת מערכת הפועלת להעביר את הכוח הפוליטי מהציבור הרחב לידיה שלה.

אם מפעלו של אהרון ברק קופץ לכם לראש, אתם בהחלט צודקים.

התיאוריה פרקטית מאוד כיום משום שכל מי שמציע תרופת פלא לבעיותינו מבלי להחזיר את הריבונות לעם, מוליך שולל.

נפתלי בנט, לדוגמה, הוא אולי ימין ביטחוני אך נייד לחלוטין. עדכנו גרסה.

ג. 'פרחים בקנה - כך אג'נדות רדיקליות שינו את פניו של צה"ל' / נוה דרומי

הספר מתאר את השינוי הדרמטי שעובר על צה"ל בשנים האחרונות, וכיצד אחת הזירות הסטריליות והמקודשות ביותר בחברה הישראלית הפכה להיות זירה פוליטית לכל דבר ועניין.

נקודת המפנה היא המהפך ב- 77'. דרומי מסבירה לאן נעלם מושג ההכרעה והניצחון מהלקסיקון הצה"לי וחושפת לעיני הקורא את הרעיונות, המוסדות והאנשים האחראיים לזאת.

אחד הפרקים נקרא "תחת אפם עשינו מהפיכה", ובו מתוארת חדירת ארגוני פמיניזם רדיקלי לצה"ל כדי לשנות את פניו - ולא, כפי שנהוג לחשוב בתמימות, כדי לקדם נשים.

קריאת הספר תבהיר היטב כיצד המלחמה הנוכחית מתנהלת.

ד. 'מלכודת אוסלו, מחלום השלום לרחובות המדממים' / יובל בלומברג

הסכמי אוסלו הטראגיים שינו את המרחב הביטחוני והחברתי של מדינת ישראל לבלי הכר.

רחובות מדממים, "קורבנות השלום", מחבלים חמושים על ידינו, ופרס נובל לשלום לאחד מצוררי עמינו הגדולים - יאסר ערפאת.

מי עמד מאחורי ההסכמים, אילו רעיונות מעצבים נחו בבסיסם, כיצד טופחו ונהדפו לקדמת הבמה הציבורית, ומדוע שינו ההסכמים הללו את פני החברה הישראלית, שהחלה לזנוח את הציונות, ולהתייצב מאחורי תפיסה אוטופית חסרת כל בסיס ריאלי בשם 'מחנה השלום', כשמנגד נתפס מחנה הימין כאויב מבית. עד היום.

ה. 'חזון ופגיון, האיסלאם ומלחמתו בכופרים' / ד״ר מיכאל בן ארי

ספר מקיף ויסודי החושף את דרך החשיבה והפעולה של האסלאם, חוסר ההבחנה בין הדתי לפוליטי, פירוק המושג 'אסלאם מתון', וחוסר ההבחנה בין יהודים לציונים.

המטרה: השלטת האסלאם על העולם כולו.

הספר מלמד בהרחבה על 'האחים המוסלמים' ומייסדם, חסן אל-בנא, על 'הקוד התפעולי' של הארגון ועל האסטרטגיה ארוכת הטווח וה'סבלנית' שלו.

קשה לדמיין שה- 7/10 יכול היה להתרחש, או שנציג האחים המוסלמים מנסור עבאס היה מנורמל, לו היינו מתייחסים להתרעותיו של בן ארי. הטירוף המוחלט הוא, שבמקום לקבל על כך פרס, הוא מתמודד בימים אלו בבית המשפט על אמירותיו.

ו. 'תולדות היהודים, היסטוריה ישראלית' / ד״ר עשהאל אבלמן

כל ההיסטוריה הישראלית, מאברהם אבינו ועד בן-גוריון, בכרך אחד.

דרך שישה מרכיבים החורזים את הספר, שבהם מתייחד עם ישראל לסיפור רציף.

הראשון: המהפכה הרעיונית שמגולמת במקרא.

השני: עול הגלות הכבד וכיצד הצליח עם ישראל לשמור על זהותו מבלי להיטמע בעמים.

השלישי: הזיקה לארץ למרות הריחוק הפיזי.

הרביעי: היצירה הספרותית-תרבותית-דתית של עם ישראל.

החמישי: הלחץ הבלתי-רגיל על עם ישראל בגלות עד לשיאו בשואה.

השישי: התנועה הציונית, שיבת עם ישראל תוך כדי תחייתה של השפה העברית העתיקה - דבר חסר תקדים.

ספר העוסק בפנומן ה גדול והמשמעותי ביותר במציאות – עם ישראל - מתוך הערצה וענווה גדולה.

ז. ’ביבי, סיפור חיי' / בנימין נתניהו

הסופר מוכר לכם. נתניהו מתאר את תחילת דרכו כראש מכון יונתן לחקר הטרור. "כיוון שהטרור הפך לתופעה בינלאומית, היה הכרח להילחם בו במאמץ בינלאומי. כדי להביס את הרע, נדרשה תגובה מוסרית, מדינית וצבאית אחידה של מדינות המערב. המקום הראשון שהיה צריך לחולל בו שינוי היה בשדה הקרב המכריע ביותר – בזירה הרעיונית". האם עשינו מאז מספיק בנושא הזה? לא בטוח.

לאחר שנבחר ב-96' אמר לו נשיא ארה"ב קלינטון: "ביבי אני חייב להסיר בפניך את הכובע. עשינו כל מה שיכולנו כדי להפיל אותך, אבל ניצחת אותנו בגדול".

בקיצור, תנו לאיש לספר לכם ללא הפרעות על ערכיו, הגורמים המניעים והמכשילים הרבים. מבית ומחוץ. אח"כ תחליטו ללא מתווכים מה דעתכם על פועלו.

ח. 'הקריטריון לאמת והקריטריון למוסר' / הרב יוסף קלנר

ספרים רבים מתחילים בתיאור התֵּזָה והרעיון המרכזי העומד ביסוד ספרם.

הספר הייחודי הזה עוסק במתודולוגיה שעל פיה ניתן להחליט כיצד קובעים מהי האמת. אנו חיים בעולם שבו שגורה בפיו של כל אדם נאור ומתקדם בעיני עצמו האמירה: "כל אחד והאמת שלו"; אך האמת היא שזהו כשל לוגי, אינטלקטואלי ומוסרי.

חברה החיה ללא קריטריונים הקובעים מה נכון ומה לא היא חברה חסרת יציבות, ואת השלכות הכשל הזה אנו רואים כיום.

הספר משופע בדוגמאות רבות ובעולם מתוקן הוא היה ראוי להילמד בכל חוג כמבוא.

ט. 'היד השמאלית, הראי"ה קוק ותנועות הפועלים' / הרב אברהם וסרמן

"אינך חייב לעמוד בדום לשירת ההמנון כשמישהו מנצל זאת כדי לכַּיֵּיס אותך" (ז'בוטינסקי).

לעיתים רבות חשים כך רבים לשמע אנשים המדברים גבוהה גבוהה בשם הרב קוק זצ"ל.

כלומר, לא משנה עד כמה המציאות מורכבת ומלאת עוול, תמיד יישלפו מן המותן הסיסמאות הרגילות על אחדות וממלכתיות והצפרדע התורנית תיבלע ללא שום חישוב מסלול מחדש.

הספר מתאר את תפיסותיהן של תנועות הפועלים שהקימו את המדינה ואת האופן המניפולטיבי שבו פעלו וכיצד התמודד איתן הרב קוק באומץ, ביושרה ותוך חתירה לאמת בלבד.

הספר הזה אקטואלי מאוד היות והתפיסות הללו שולטות עד היום. הערצה לדמותו של הרב קוק מובטחת לאחר הקריאה.

הטירוף המוחלט הוא, שבמקום לקבל על כך פרס, הוא מתמודד בימים אלו בבית המשפט על אמירותיו

י. ’תיאוריות ציניות- כיצד אקטיביזם אקדמי הפך את הגזע, המגדר, והזהות לחזות הכול, ומדוע זה פוגע בכולם׳/ הלן פלקרוז, וג'יימס לינדזי

אם עדיין לא הושפעתם מתת התרבות שעליה יצא למלחמת חורמה נשיא ארה"ב למשל טראמפ, תתפלאו לדעת שאתם נגד 'תנועת הצדק החברתי'.

התנועה מכונה "ווקיזם" (מלשון woke) "ערני", בשל אמונתה שהיא לבדה "התעוררה" לעוולות החברה.

'צדק חברתי' היא תיאוריה הרואה את העולם כבנוי ממערכי כוח וזכויות יתר. כל מערכת יחסים נתפסת כמשחק סכום אפס של מדכאים ומדוכאים.

ביחסים בינלאומיים, במשפחה, ביחס למוגבלים, ביחס לאדם כלפי עצמו ועוד.

למרות שזה נשמע מטורף והזוי, אין תיאוריה המשפיעה על חיינו כיום יותר ממנה. הספר מצריך מאמץ אבל זה יהיה שווה.

כשהפטיש של בג"ץ השמיע את קולו וכפה שילוב נשים בתוך היחידות המתמרנות, 'שריון תחילה', עמדו רבנים מנהיגי ציבור והצהירו שהם יתנגדו ולא ייתנו לזה יד.

כשראשי הצבא גמגמו, עמדו שוב ראשי ישיבות והצהירו שיפסיקו לשלוח תלמידים לחיל השריון וידרשו פתרון ביחידות אחרות.

קפצו אנשים ותקפו אותם: "למה לא בהידברות?". הגדילו לעשות גורמים באיגוד ישיבות ההסדר שתקפו את ראשי הישיבות הללו.

א. אופציית ההידברות

הידברות היא דבר חשוב מאוד; אולם כשמשתמשים ב'הידברות' כסיפור כיסוי לשקרים ולמרמה, זה דבר מגונה מאוד. עד היום היו הרבה מאוד סבבי הידברות עם הצבא בנושאים אלה. ושוב ושוב – הלחצים התקשורתיים של הארגונים הפמיניסטיים, יד אחת עם בג"ץ, הכריעו את הכף. שוב ושוב התמסמסה כל הסכמה באמצעות דינמיקה פרוגרסיבית זוחלת, שגררה קריסה של כל הנורמות. שום הסכמה לא כובדה למשך יותר מחמישה רגעים.

אבל זה בעצם הרבה הרבה יותר מזה: הכנסת בנות לשריון לא הייתה בכלל יוזמה של ראשי הצבא, ובוודאי לא נבעה משיקולים מבצעיים. היא תוצר של פטיש אלים במיוחד של קומץ שופטים מופקרים במיוחד, החושבים עצמם עליונים. במקום שבו דפק פטיש השופט על השולחן, אין משמעות למילה 'הידברות'. מי שזועק 'הידברות' מוזמן ללכת לטפל בבריונות של השופטים. אחרי שהפטיש דפק על השולחן, המילה 'הידברות' היא מסך עשן המחביא טשטוש, רפיסות, ריצוי ופחד.

קחו כלל: מי שאכפת לו באמת שהדברים ייעשו בהידברות – היה אמור להפנות את ביקורתו כלפי האקטיביזם הבריוני של השופטים. מי שלא עושה זאת, פשוט משתמש בהידברות כסיפור כיסוי מגונה.

מי שזועק 'הידברות' מוזמן ללכת לטפל בבריונות של השופטים

ב. שבירת ספירלת השתיקה

כן, קשה לדבר. מיד תחטוף התקפות מתוזמנות שאתה קיצוני, מפרק את צבא העם, ועוד כל מיני גזלייטינג ושטויות אחרות. אפילו תחטוף התקפות מתוך הבית פנימה, מצד כל מיני אנשים חלשים ש׳פחדנותם אומנותם׳.

אז קשה לדבר. אך כשמתחילים לדבר, קורה דבר מדהים: צוברים אומץ. אנשים מצטרפים. הצווחות שכנגד מאבדות מכוחן. ההיגיון חוזר.

לא הגיוני בשום אופן ומשום צד (בוודאי לא מהצד של הבנות) לשלב בטנק מתמרן בנים ובנות. לא הגיוני בשום דרך לכפות את זה על חיילים ומפקדים. אגב, לא רק כלפי דתיים, אלא כלפי כל אדם עם נורמות אלמנטריות של שפיות וצניעות.

כשהפטיש של שופטי הכנסייה הפרוגרסיבית דופק על השולחן והגנרלים עומדים דום, הרי אלה מים קרים על נפש עייפה כשפוגשים הנהגה תורנית ששמה גבול לטירוף.

כמה היה חשוב לשים את קו הגבול! לטנק הזה לא ניכנס. ליחידה כזו לא נצטרף. בוודאי שנבוא להילחם! אם צריך – נסתער ברגל. תכבדו אותנו ותכבדו את עצמכם.

ג. "אבל הרי לא הייתה כוונה לשלב אותם יחד בטנק"

איך אנחנו יודעים שהטענה בכותרת הזו היא בלוף? כי זה כבר נאמר אלף פעם ולא כובַּד. לא כי הם בהכרח משקרים. אולי לא ישלבו מיד. כמו תמיד, זהו 'כיבוש זוחל': מכניסים בוהן למים ובודקים את הטמפרטורה. לא כובשים את רומא ביום אחד. הצהרת ה'אין כוונה' היא תמיד רק התחנה הראשונה. את הכיוון הברור בג"ץ כבר סימן.

לכן חשוב כל כך לשים את הגבול, ולא ליפול לשיכרון סביב הבטחות סרק שהופרו אלף פעם. פשוט צריך להגיד 'לא'. הפטיש שדפקו בו כוהני הפרוגרס באולם העליון יחזור אליהם. תשלחו את עצמכם להילחם בחיזבאללה כמו שאתם מטיפים לאחרים. אנחנו נחליף אתכם על כס השיפוט.

ד. המכתב האנונימי מטעם האיגוד

מי יכול היה להאמין. מכתב פומבי מטעם איגוד ישיבות ההסדר שנחתם באנונימיות תקף את ראשי הישיבות שעמדו בזקיפות קומה נגד חציית כל הגבולות בבריונות ללא סמכות.

אי אפשר שלא לתהות על מכתב כזה, המעיד על חוסר הבנה עמוק של האירוע שאנחנו נמצאים בתוכו.

הנוסח הזה של "נבטיח את האפשרות לשמירת ההלכה לשומרי ההלכה" הוא לא רק הבטחת סרק שלא ניתן לקיים, הוא הכשרה שבשתיקה של אג'נדות זרות שמחריבות את הצבא, הכשרה בשתיקה של תרבות סדום ועמורה שמכניסים לצבא. על כל זה אין אפילו מילה אחת של מחאה במכתב.

זו גישה שמתאימה ליהודים דתיים הנשלחים לשרת בצבא האמריקאי, לא לצבא ישראל.

אנו מבקשים הנהגה שתהיה שליחה נאמנה של דעת ואומץ לב, הערכה וגיבוי לזקיפות קומה של רבנים וראשי ישיבות המגינים על שפיותו של צבא ישראל.

זו גישה שמתאימה ליהודים דתיים הנשלחים לשרת בצבא האמריקאי, לא לצבא ישראל

ה. ובכל זאת, זה לא סרבנות?

דווקא לא יפתיע אם יתגלה שכל התעלול הזה נועד לגרום לדתיים לסרב להיכנס לטנקים ואז להאשימם בסרבנות – דרך מעניינת לנקות את הסרבנות בשמאל מתקופת טרום המלחמה.

אבל לא, זו אינה סרבנות. זה לא סרבנות להסכים להילחם בקו הראשון! אין זה ניסיון לטרפד ממשלה נבחרת או לכפות החלטה פוליטית באמצעות כוח צבאי. אין זה איום להישאר בבית ולא להתייצב. אין זו קריאת "אני לא בא למלחמה".

זה רק דבר אחד די צנוע: אם מישהו החליט לתת לבג"ץ להחריב את הצבא, לפרק את יחידות השדה באמצעות אג'נדות זרות (ועל הדרך גם לפגוע בבנות שלא סיפרו להן מה המחירים מבחינתן) – קדימה, תשתגעו. אבל אל תנסו להעביר אותנו על יהדותנו. שם זה נעצר.

לא נלך הביתה, חלילה. ניכנס לטנק השני. נסתער ברגל. נצטרף ל-8200. אולי אפילו נסכים להחליף את הצווחנים בגלי צה"ל...

אבל הכוהנים הפרוגרסיביים שם בעליון לא ירמסו את אנושיותנו, את שפיותנו, את צניעותנו, את חירותנו לנהוג כיהודים. ועם זה גם ננצח.

א.

למי כדאי להקשיב? (רמז: לא למרירים)

הכלל הראשון בהיגיינה תודעתית הוא לדעת למי לא להקשיב.

לא כדאי להקשיב לקולות המרירים ולאלו שממהרים לחגוג באופן אוטומטי כל אירוע בינלאומי כנגד נתניהו.

השמחה לאיד נובעת מרצון ציני לנצל את ההסכם כדי להרוויח הון פוליטי על גבה של המדינה. "הנה אמרנו לכם שהוא חלש" כך הם אומרים, וכך כחגבים, מחלישים את רוח האומה כולה ואת הישגיה עד כה.

עבורם, המשבר אינו אתגר לאומי שיש להתמודד עימו אלא כלי ניגוח בלבד.

למרות שישראל אינה צד בהסכם, מי שלא ידע להוקיר בעבר הצלחות, לא ראוי להקשיב לו בהווה.

אז למי כן כדאי להקשיב? למי שמאוזן לאורך זמן בדיווחיו ומתרכז בעובדות ובפרשנות יבשה.

ישראל לא יכולה לקבל קבלנות משנה על ביטחונה מאף מדינה, ידידותית ככל שתהיה

ב.

שיעור בריאליזם פוליטי

הציפייה ממי שעומד בראש המעצמה החזקה בתבל הייתה להוביל את העולם החופשי במלחמה בלתי מתפשרת נגד הרוע לאחר שנות רפיסות ארוכות.

ההסכם הזה מנפץ את האשליה: המנהיגות האמריקאית כנראה נסוגה.

טראמפ עשה דברים חשובים למען מדינת ישראל ועל כך מגיעה לו תודה. ועדיין, ההסכם הנוכחי הוא תזכורת חשובה לחוק היסודי של היחסים הבינלאומיים: בזירה הגלובלית, האינטרסים תמיד גוברים על רגשות.

הוואקום המנהיגותי בשדה המאבק מול הרשע נותר פרוץ.

ישראל לא יכולה לקבל קבלנות משנה על ביטחונה מאף מדינה, ידידותית ככל שתהיה.

ג.

את ההובלה הזו מוטל על עם ישראל לעשות

מסתבר שאיננו יכולים לברוח מתפקידנו — את הובלת המערכה העולמית מול הרוע – הובלה רעיונית, מוסרית ומעשית – מוטל כעת על עם ישראל לעשות.

זוהי אינה רק בחירה פוליטית אלא חובה מוסרית וקיומית שאין דרך להתחמק ממנה, ושום דבר לא יטשטש את האמת היסודית הזו. במקום שבו המערב מגלה חולשה ורפיון, תפקידנו ההיסטורי הוא להיות המצפן המוסרי והריאליסטי שמסרב לעצום עיניים, ומראה לעולם כולו כיצד מתמודדים עם הרע ומכריעים אותו.

ד.

המאבק שמעבר לחומר

מאחורי המלחמה הפיזית, מלחמה היא בראש ובראשונה מאבק בין אידיאות ובין ערכים.

מדובר בהתנגשות בין תפיסת עולם המקדשת את החיים, החירות והמוסר, לבין תפיסה חשוכה המקדשת את המוות, השעבוד וההרס.

המלחמה היא הביטוי העמוק ביותר לרוחה של אומה, ולרוחם של מנהיגים. כלי הנשק הם רק האמצעי, אך הרוח המניעה אותם היא המכריעה. מנהיגות חלשה, השבויה באשליות של שקט זמני, מחלישה את רוח האומה; מנגד, מנהיגות בעלת חזון ובהירות מוסרית מסוגלת לעורר את כוחות המעמקים של העם. והאחד מזין את השני בקשר דו-סטרי.

המערכה הזו היא מאבק רוחני פנימי עמוק המצריך מאיתנו חוסן וחירות מחשבתית. החוסן לעמוד מול לחצים בינלאומיים נובע מהחירות הפנימית לדעת מי אנחנו ועל מה אנחנו נלחמים ואף לאלו כוחות אנו נדרשים.

ה.

משהו התבלבל במושג המלחמה

הנכונות של העולם המערבי לחתום על הסכמים שמנציחים את כוחו של האויב חושפת שבר תפיסתי עמוק. משהו התבלבל לחלוטין בהבנה שלו מהי מלחמה ומהי תכליתה.

במלחמה מכריעים וכופים את רצוננו על האויב. נקודה.

המטרה של עימות צבאי היא לשבור את רוחו של האויב ולהשמיד את יכולותיו כדי שלא יוכל לאיים עלינו עוד.

כל ניסיון להחליף את ההכרעה הברורה הזו בהסדרים דיפלומטיים רק דוחה את ההכרעה. את הרע צריך להשמיד, ושום דבר לא השתנה בהנחת היסוד הזו.

במלחמה מכריעים וכופים את רצוננו על האויב. נקודה

ו.

בלי תזזיתיות

המציאות האסטרטגית היא רכבת הרים, ודווקא ברגעים כאלה נדרש חוסן נפשי מאוזן ומערכתי.

ראוי לסגל קור רוח: לשמור על דופק נמוך בעליות, ולא להיכנס לפאניקה בירידות. כשיש הישגים – לא להסתחרר מאופוריה, וכשיש מורדות, משברים או הסכמים רעים של בעלות בריתנו – לא לאבד עשתונות.

בזירה הבינלאומית הקשוחה שורדים רק בעלי העצבים מברזל. את המערכה על עתידנו – ועל עתידו המוסרי של העולם – אנחנו נכריע, זוהי שליחותנו.

בסופו של דבר, המבחן הגדול שלנו אינו נמדד בהסכמים שנחתמים מעל ראשנו, אלא בשינוי התודעתי שנעבור אנחנו בתוכנו.

אם מהמלחמה הזאת נצא יותר בהירי מחשבה להמשיך את שבירת מחסום הפחד – והיה זה שכרנו.

ז. לסיום.

מספרים שגם תפילה עוזרת. מאוד. לאיזון נפשי, לחיבור אל הנצח ולמעט ענווה.

״לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה״.

א. סכנות התארכות הדרך

כשהדרך מתארכת פתאום, כל השדים יוצאים. כל כך הרבה פעמים זה קרה לעם ישראל במדבר, אין לתאר. כשהדרך מתארכת פתאום והשדים יוצאים, קומץ הולך ומתרחב של אנשים מתחיל לשכוח את כל ההישגים שהשגנו, את כל ההתקדמות שעשינו, את כברת הדרך הגדולה והחשובה שעברנו. הם מתחילים לשאול: למה יצאנו ממצרים? למה התחלנו את כל התהליך הזה? הם מתחילים לקטר: "נִתנה ראש ונשובה מצרימה".

והם לא עשו כך רק בשנה הראשונה, אלא אפילו בשנה הארבעים, ממש לפני הכניסה לארץ, כי הדרך התארכה שוב כשנאלצנו לעקוף את אדום.

שנת הארבעים. כמעט הגענו, ומשהו השתבש. עוד עיקוף אחד, וקבוצה קטנה אך קולנית מושכת את כולם אחורה כמה מסעות בחזרה לכיוון מצרים. נוצר מאבק אימתני בתוך המחנה וניסיון לא ליפול מזה, לזקוף קומה, להצליח לראות הדרך שהתקדמנו ולהמשיך קדימה. כך מסבירים חכמינו את התקרית שאירעה אחרי מות אהרן, בפרשה שנקרא השבת.

'אתה הראש - אתה אשם' ו'סתם הִבטחת ניצחון מוחלט' אינם סלוגנים חדשים. הם עתיקים כימי דתן ואבירם.

כמה קל לשכוח הכל כשבולעים את הקפסולה של המרירות והטינה

ב. פירות עמלנו

כמה קשה עמלנו בשנתיים וחצי האחרונות לעקור מקרבנו את קונספציית אוסלו הארורה ששלטה בחיינו. כמה קשה עמלנו להשיב לעצמנו את היוזמה והתעוזה, לשבור את מחסום הפחד, להחזיר את אורך הרוח וכוח העמידה, להשיב את המושגים 'כיבוש שטח' ו'ניצחון על הרע', להפסיק עם תפיסת הפשיטוֹת ולהתחיל לכבוש ולטהר שטחים על מנת להישאר.

כמה עמלנו כדי להפוך את הארגון שהילך אימים על ישראל, שניצל את כל חולשותינו התודעתיות כדי לעשות בנו טבח נורא – לברווז צולע; וכדי להפוך את 'עוטף עזה' ממקום החי בסכנה תמידית לאזור השקט בישראל.

כמה עמלנו להתמודד עם הנסיגה התבוסתנית מלבנון, אי שם בשנת 2000, ולעקור מגבול הצפון את האיום הקיומי שטיפחנו נגדנו במשך עשרים וחמש שנה של קנייה כנועה של שקט שהוא רפש. כמה יוזמה ואומץ נדרשו מאיתנו כדי לעמוד מול הפחד של גנרלים זקנים ברוחם ולעקור את הרֶשע הזה במבצעים רבי תעוזה ויצירתיות – לשטח את כפריו של האויב, לגרש את תושביו העוינים, וגם כאן על מנת להישאר.

ומעל כל זה, כמה גבורה גייסנו כדי לפרק ולהקטין את אימפריית הטרור של איראן, שהצליחה באופן ממשי ומיידי לאיים על עצם קיומנו.

כל זה לא היה חלום אלא ממשות. אולם כאז כן היום – כת דתן ואבירם עסוקה כהרגלה להשכיח את ניסי יציאת מצרים וקריעת הים; לא רק לפני אלפי שנים, אלא כאן ועכשיו. כמה קל לשכוח הכל כשבולעים את הקפסולה של המרירות והטינה. הכת הזו מנצלת את האכזבה מכך שעדיין לא הגענו אל המנוחה והנחלה כדי לפתות אותנו לשוב לאותה קונספציה ארורה של עבדות מצרים.

הפעם יש גם ליצן חצר תורן, הצווח "יכולתי להביא אותנו למנוחה ולנחלה הרבה יותר מהר, תנו לי". אתם כבר יודעים מי זה.

כשהדרך מתארכת פתאום, צריך לנשום עמוק, לשמוח כמה התקדמנו, לאטום אוזנינו מפני כת דתן ואבירם שעדיין מזנבת בנו, ולהסתער לעבר הקומה הבאה.

ג. ייסורי הלידה של החירות

ידענו כי כנראה יום אחד יגיע הרגע הזה, רגע קשה ומפחיד – אך חשוב וחיוני. התהליך הארוך של השחרור מהתלות המערבית-אמריקאית איננו נעים, ולא ברור אם ניתן היה ליזום אותו. אך זוהי התקדמות חשובה בחֵירוּת ובעצמאות הלאומית שלנו, שאין מנוס אלא לעבור אותה. ואנחנו עוברים אותה בשלבים, ויש בהם גם ייסורי לידה.

זה דורש מאיתנו תודעה עמוקה והכנה מרובה, אומץ, תחבולה, שילוב טוב של אמונה וריאליזם, סבלנות, ואולי גם יצירת רשת של בריתות.

המבט הריאלי אומר שאנחנו לגמרי זקוקים לאמריקאים ולתמיכתם. אך מבט קצת יותר פנימי אומר, כמו שכמה סנטורים אמריקאים חכמים אכן יודעים לומר, שבאותה מידה ואף יותר – הם זקוקים לנו. לא רק פוליטית, הרבה מעבר לכך. הם זקוקים לרוח שלנו, לאיתנות ולנחישות שלנו, לבהירות המוסרית ולצדקת הדרך שלנו, וגם לחוכמה ולגאונות שלנו.

המעצמה הגדולה בעולם מגלה סימנים הולכים וגדלים של הליכה בדרכה של אירופה: עייפות, התמכרות לשקט ולרווחה, ומעל הכל – אובדן הרצון להילחם על ערכים בשל המחירים הכרוכים בכך. נטישת התמיכה בישראל עשויה בדיוק מהחומרים האלה.

לא צריך להיבהל. המציאות מזמנת לנו להפוך אט אט למצפן הערכי של העולם החופשי, אחרי שהמעצמה האחרונה במערב מגלה סימני שקיעה.

אנחנו נמצאים מרחק שנות אור מהמצב שהיינו בו יום לפני הטבח

ד. לאן פנינו?

השבוע קיבלנו איתות מרכזי לכך שאולי לשם אנו הולכים. זה קשה ומייסר, וידרוש מאיתנו עמידה במבחנים קשים שאין להקל בהם ראש. כשלא מאיצים אותו שלא לצורך, ומאידך מוכנים לאתגר הזה, מגלים שכמו שחווינו בעברנו מאות ואלפי פעמים – משבר הוא תמיד ההזדמנות הבאה.

יהודים מאמינים לומדים להתאושש מהר ולנצל את המשבר לצמיחה של הקומה הבאה, שחיכתה כנראה כל הזמן מעבר לפינה.

אנחנו נמצאים מרחק שנות אור מהמצב שהיינו בו יום לפני הטבח. הדרך אשר לפנינו, למרות ולצד העליות והמורדות, מאפשרת ומסמנת שיקום של התודעה הלאומית, יצירה של עצמאות ביטחונית, ניצנים של תחייה רוחנית, היווצרות של מעצמה אזורית, והתבססות כסמן ימני אוניברסלי של חברה המאמינה בחיים.

אל תיתנו לרגעי ירידה להשכיח זאת. אל תיתנו לקולות של כת דתן ואבירם העולים כעת באוב להשיב אותנו אחור, גם כשזה בתחפושת של "יכולנו להגיע כבר אל המנוחה". ראו את המכלול, התרכזו בעיקר, הרימו מצפן לשלב הבא בהמשך הדרך.