מיה טבת דיין, מרצה אורחת באוניברסיטת סן דייגו, קטעים מפוסטים אחרי טבח שמחת תורה תשפ"ד:
העיניים שלי פקוחות ושורפות מהיעדר התמיכה לישראל פה. כמה אני בשוק שהאוניברסיטה חתומה על עצרות תמיכה בפלסטין ונגד ישראל, אמרתי את המילה אנטישמיות בשבוע אחד יותר מכפי שאמרתי אותה בכל חיי, הרגשתי שאני לא מצליחה לשתוק, שדמם של 1400 אנשים שחוטים זועק, לא זוכרת שהיה לי משהו כזה בחיים, אבל פה זה קרה, אולי דווקא כי המקום הזה כזה גן עדן, או אולי כי האמנתי שהאנשים בארצות הברית הם כמו הממשלה שלהם, שהם אוהדים אותנו, לא יודעת מה חשבתי. אולי לא חשבתי.
******
שוב לא הרשיתי לילדות שלי לדבר עברית ברחוב. הן התחילו להפנים את זה. ולהשתיק אחת את השנייה. וזה היה נורא לראות את זה קורה.
****
בוקר אחד השבוע קמתי עם תחושה אחרת, שאני עייפה מההפחדות. שאני אדבר איך שאני רוצה, אלך עם חולצת דגל ישראל. אני אצעק בעברית. אשים מגן דוד על האוטו. שרק ינסו אותי. אבל בצהריים ראיתי שתי שניות מהעצרת ההמונית נגד ישראל בסן פרנסיסקו וזה הספיק לי כדי לזחול בחזרה למחילה שלי.
***
ישבתי מול תלמידים ואנשי סגל באירוע הסברה על ישראל. את האירוע הזה ביקשו לקיים קצת מחוץ לשולי הקמפוס כדי שלא יהיה מסוכן. היו כמה עשרות תלמידים, ושוטר חמוש אחד שהשגיח על השער. שלושה ימים אחרי זה נערך פאנל מטעם האוניברסיטה על "המצב". השתתפו בו פאנליסטים מה BDS התנועה הקוראת להחרמת ישראל באקדמיה, ועוד 300 סטודנטים, שקיבלו על ההגעה נקודות בקורס, כלומר, זה נחשב לשיעור שאסור להפסיד אותו. הפאנל נערך באולם הספורט המרכזי של האוניברסיטה.
***
מה שקורה באוניברסיטה שבה אני מתארחת כמשוררת בסמסטר הנוכחי. רק השבוע התקיים שם באולם המרכזי כנס ענקי מול מאות סטודנטים שבו נציגים מכל מיני חוגים הסבירו – באופן ליברלי – למה ישראל אשמה בפשעי מלחמה, מייצרת פייק ניוז, ולמה חמאס הוא ארגון של לוחמי חופש. מי שניסע למנוע את קיום הפאנל נענה בתשובה: אי אפשר למנוע את חופש הדיבור.
הכנס השני, שאליו הזמינו גם אותי להשתתף, הציג זויות שונות על מה שקורה עכשיו, והתקיים בהמלצת האוניברסיטה לא ממש בתוך השטח שלה, משיקולי ביטחון. לאור האיומים על ישראלים האוניברסיטה לא יכולה לערוב לבטחונם של תומכי ישראל.
***
מחוץ לאוניברסיטה, בעיר עצמה, עצרת התמיכה בפלסטין היתה המונית. היא חצתה את העיר ובדרך היכו גם משפחה ישראלית שבמקרה חלפה במקום. כמו בעצרות שהתקיימו גם בסן פרנסיסקו, בניו יורק, בורשה, בלונדון וכללו בין עשרות למאות אלפים בכל אחת מהן, גם כאן כל המושגים הפכו לעיסה דביקה: שחרור פלסטין פירושו שלילת מדינת ישראל ופירושו תמיכה בחמאס.
גם לישראל התקיים אירוע תמיכה. זה היה במרכז היהודי שבפאתי העיר, לא במרחב ציבורי, לא ברחוב, לא לעיני איש, ועדיין הוא התקיים תחת סיכון גבוה ואבטחה כבדה. כולם יודעים כמובן מי הצד המסוכן בעצרות הללו ומי הצד שנמצא בסכנה. זה לא גורם להם לשנות את דעתם על הנעשה במזרח התיכון.
********
לא נעים לי להיות ישראלית עכשיו בקליפורניה. לפעמים זה מרגיש לי אבוד. הם רבים כל כך, אנחנו כל כך מעטים. לפעמים אני מרגישה איום קיומי. מפחדת לומר מאיפה אני. מפחדת שישמעו את ילדותיי מדברות עברית ברחוב. רוב הזמן אני חסרת אונים. כי מאיפה להתחיל להסביר בכלל? אני מדברת עם אנשים שלא יודעים אפילו למצוא את ישראל על המפה, אבל הדיעה שלהם לגביה נחרצת. איך תשכנעי את המשוכנעים?
******
מסתבר שמה שאני חווה באוניברסיטה הוא קצה הקרחון של שנים רבות שבהן הרעיונות האלו הולכים ומתרחבים באוניברסיטאות בארצות הברית באין מפריע. בפשטות: לופ מחשבתי בלתי נגמר שבו האוניברסיטה מכריזה שהיא תומכת בחופש הדיבור, ומבקשת להיות מרחב חופשי לדבר בו ללא גבול על כל רעיון ורעיון. זה כולל גם לדבר על טרור. ולדבר על לוחמי חופש שטובחים באחרים. הכל באופן כביכול אינטלקטואלי ואקדמי. אבל באמת מאוד לא מאוזן. אני לא חושבת שאם הטבח היה מתרחש כאן זה היה עובד. אבל טבח בישראלים הוא כנראה רעיון רחוק, לא מורגש: מסתבר שמותר לך לתמוך בזה ומותר לך להאמין בזה ומותר לך אפילו לארגן פאנל אוניברסיטאי ולהביא את הרעיונות האלו מול מאות תלמידים. לא תיאמן כמות המאמצים שנעשית פה כדי להצדיק את הטבח הגדול ביותר שקרה לחברה מערבית במאה השנים האחרונות.
******
אני יוצאת לרחוב ומולי הקמפיין של העירייה תחת הסלוגן "אפס פסולת". בסופר מוכרים מוצרים עם התווית "נטול אכזריות". האמריקאים אוהבים ערכים מוחלטים. הוליוווד מאמינה שנים באהבה מוחלטת. ונדמה שעבורם העולם הוא תמיד מאה או אפס. רע או טוב. אכזרי או טוב לב. אני תוהה עכשיו איך התבלבלו פה הטוב והרע עד כדי כך שמרוב ליברליזם הם נותנים חיבוק חם דווקא לטרוריסטים טובחי אדם? איך זה ששוב היהודים הם אלו שבסכנה?
******
אני פוגשת פה טראנסים שתומכים בחמאס כי מבחינתם חמאס הם שותפים טבעיים למלחמה על חופש הגוף והמגדר.
ופעילי איכות סביבה שעבורם חמאס הוא שותף למלחמה נחושה בתחנות הרוח של המערב, ובהתחממות הגלובלית.
ואפילו יהודים, וגם ישראלים לשעבר, שמבחינתם חמאס הוא שותף אידיאולוגי, למאבק בכיבוש.
לכל אלו יש דבר אחד משותף: כולם מדמיינים את חמאס באופן שנוח ומתאים להם.
הם לא נותנים לעובדות לבלבל אותם.
לא מקשיבים למה שחמאס מצהיר על עצמו. מסלקים מהמחשבה שלהם את הטבח.
תומכים בכל הכוח והכסף באירגון שבכלל היה מכחיד אותם לו היה יכול.
שמעתי פעם את המושג "הטרלול הפרוגרסיבי". עכשיו אני גם מבינה איך זה נראה.
****
"טירלול" היא מילה מטעה. כי נדמה לך שמדובר בקומץ מטורללים. עכשיו אני מגלה שמדובר במליונים.
****
מאז שהתחילה המלחמה אני מוצאת את עצמי מסבירה מושגים פשוטים מאוד לאנשים. טבח ברברי וחולני באנשים זה טרור.
לא, אסור לך להתיר את דמו של כל ישראלי בגלל הממשלה הישראלית, זו אנטישמיות.
*******
אנשים אוהבים לדמיין פה חמאס אחר. וזה מזכיר לי שעד לפני שבועיים גם אני אהבתי לדמיין אמריקה אחרת. אני זוכרת שכשהגענו לפה, לפני כמה חודשים נשימתי נעתקה מהיופי – הים, הדקלים, מדבריות הקקטוסים והתחלתי לחשוב ללא הרף על משפחתו של סבא שלי, סבא יעקב מקיבוץ כינרת, שבשעה שהוא עלה לישראל הם התבססו בגבעות של הוליווד. איזו ילדות יכולה היתה להיות לנו פה? מי היינו ללא החפצים החשודים, הרקטות, הפחד, הפציעה האיומה של אבי? האם הייתי פחות דאגנית, פחות דרוכה? אולי הייתי גולשת בים, אולי לא הייתי מנסה להציל את חיי כל הזמן. פעם אחת ממש בכיתי מכל מה שיכול היה להיות ולא היה. אבל זה היה דמיון. הדמיון שלי של אמריקה.
******
עכשיו רץ באינסטגרם פה סלוגן שאומר Your Jewish Friends are NOT okay” , אולי כדי להסביר שגם ליהודים פה יש קשר רגשי לישראל, וכשאני שואלת את חבריי היהודים הם מודים שמעולם לא פחדו כפי שהם מפחדים עכשיו. חלקם יוצאים מהבית רק למה שחייבים. עבודה קניות. הם שומעים דברי נאצה באוניברסיטה, ולפעמים גם במשרד. מישהו צייר צלבי קרס בכמה שירותים ציבוריים. לא כך גדלתם? אני מבררת איתם. מסתבר שלא. הם גדלו ללא פחד. מצד שני הם תמיד הסתגרו בקהילה: בבתי ספר יהודים, בקייטנות יהודיות, לפעמים אפילו במוסדות יהודיים להשכלה גבוהה. מעורבבים במידה. תמיד מיעוט. הדמיון שלי של אמריקה משתנה עכשיו בדיעבד. איך חיה פה המשפחה של סבי כל השנים? ואיך אחרי חיים שונים בתכלית, במשך מאה עשרים שנה, בסוף אנחנו נפגשים פה עכשיו, ישראלים ויהודים, ברגע הזה בהיסטוריה, וכולנו חולקים את אותו הפחד, אותה תחושה שהנה הותר הדם?*