א.
לפני שלוש שנים צולמה בטלוויזיה הציבורית סדרה על טייסת הפנטומים 201 במלחמת יום הכיפורים, אחד הסמלים הבולטים של מלחמות ישראל. את אחד הראיונות האחרונים נתן האלוף במיל' גיל רגב, שכיהן בהמשך הדרך כראש להק כוח אדם בחיל האוויר וראש אכ"א. גיל רגב הוא איש ארץ ישראל הישנה והטובה. גדל במושב בעמק חפר, איש עם חיבור לארץ ולמדינה, עם שירות ארוך בחיל האוויר ובמלחמות ישראל. בראיון המסכם של הסדרה הוא העביר מסר, שבמידה רבה צבע את הסדרה כולה: כבר לא טוב למות בעד ארצנו. הכל הושחת והפך לחסר טעם. לנכד שלו הוא ימליץ לסכן את עצמו רק עבור השלום ולא עבור המלחמה (יובהר שהראיון נערך בתקופת ממשלת בנט-לפיד).
חצי שנה אל תוך מלחמת חרבות ברזל, רגב נתן ראיון המשך לסימה קדמון ובו חיזק והקצין את העמדה שהביע באותו ראיון בסדרה.
אל"מ במיל' זאב רז עבר גם הוא מסלול של ארץ ישראל היפה. הוא גדל בקיבוץ גבע בעמק יזרעאל, הדריך בנוער העובד והלומד והתגייס גם הוא לטיס. הוא שירת כמפקד טייסת בראש המבנה שפוצץ את הכור הגרעיני בעיראק לפני יותר מארבעים שנה, וזכה בצל"ש הרמטכ"ל. אולם מאז ועד היום משהו השתבש. לפני שלוש וחצי שנים, אחרי בריחת המחבלים ובראשם זביידי מכלא גלבוע, כתב רז ואמר בראיון שבריחתם משמחת אותו.
שני האנשים האלה ושני הראיונות האלה מגלים במידה רבה את מה שקרה לשכבה שלמה בחברה הישראלית שהייתה חוד החנית של מלחמות ישראל: מיאוס ומרידה בערכן הלאומי והמוסרי של מלחמות ישראל בדור הזה.
הדור הקודם של החלוציות הציונית היה בעל חזון קצר-טווח, שנבנה על בריחה מפני הפוגרומים, ובאופן עמוק יותר נקשר לשייכות לחזון של חברת מופת סוציאליסטית
ב.
הדברים היחידים שיכולים לגרום לנו לשלוח את עצמנו ואת ילדינו למלחמה הם תחושת שייכות חזקה לעם ישראל, ותודעת הזדהות מוסרית איתנה עם המלחמה נגד הקמים עלינו. מסירות לאומית, לעיתים עד כלות הנפש, אינה יכולה להתקיים בעולם שלנו בלי תחושת שייכות חזקה לסיפור של עם ישראל המצדיקה את המוכנות לסכן את החיים עבורו, ובלי תודעה מוסרית עמוקה של מאבק על טוב מול רע.
לא לחינם ציינתי שני מקרים שקרו לפני כהונת הממשלה הנוכחית. המרד נגד ערכה הצודק של המלחמה לא התחיל בגלל הממשלה הנוכחית, הוא רק הושלך עליה לאחר מעשה.
הדור הקודם של החלוציות הציונית היה בעל חזון קצר-טווח, שנבנה על בריחה מפני הפוגרומים, ובאופן עמוק יותר נקשר לשייכות לחזון של חברת מופת סוציאליסטית. חיבור לייעוד השורשי של העם היהודי נעדר מהתודעה, ולכן אורך הנשימה של היכולת להילחם במסירות נגד הקמים עלינו הוא קצר ומקוטע.
ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא סקרה בספרה "חרב היונה" את הקושי הגדול של הכוח החלוצי בארץ ישראל להסתגל לרעיון של מימוש חזון ציוני עם מאפיינים של מלחמה מתמדת נגד רוע הקם עלינו. החלום הסוציאליסטי על מציאות סוגה בשושנים החליף אחרי דור את האדרת לסיפורים על "פתרון מדיני צודק ובר-קיימא".
הציפייה הזו הייתה מנותקת ממציאות החיים שלנו בארץ ישראל. ציפייה כזו מייצרת אכזבה. האכזבה מייצרת עייפות. העייפות מייצרת מרמור. המרמור מייצר חיפוש אשמים, ואוטוטו מגיעים אנשיו לכך שהם זורקים לכל עבר ש'שלום עושים עם אויבים', ואם זה לא מצליח אז כנראה האויב האמיתי הוא בפנים.
מה שהדור הזה סירב ללמוד הוא, שמי שנמנע ממלחמות בטווח הקצר משלם מחירים גבוהים של חיי אדם בטווח הארוך. מי שבורח ממלחמה – המלחמה רודפת אחריו, ובמחירים כפולים ומכופלים. ובעיקר, מי שאינו מוּנע מהייעוד היהודי של עם הנצח – לא ישרוד, ואפילו לא יצליח להבין את המסירות הנדרשת כדי להכריע חברה עם חזון דתי אסלאמי רצחני, שמימושו הוא כליוננו.
ג.
מסירות של יציאה למלחמה מתוך חיבור לייעוד ולחזון הנבואי העתיק שלנו אינה כלואה בתוך מלחמות נצח. איננו חושבים שלנצח תאכל החרב. לא התברכנו בברכה "על חרבך תחיה". אנחנו גם יודעים לראות בוודאות בקצה הדרך את "לא ישא גוי אל גוי חרב", אך באותה מידה אנחנו יודעים לא להאיץ בצורה שקרית את קרבתה המדומיינת של תקופה זו. אנחנו כופרים במשפט המפורסם באותו שיר לשלום – "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", שההתלהבות ממנו והלהיטות לסיים את עידן המלחמות גרמו לכל כך הרבה שפיכות דמים בעם ישראל.
אנחנו יודעים שמימוש חזון נביאינו הוא תוצאה של הרבה תהליכים אחרים, לאומיים, חברתיים, רוחניים ומוסריים, תהליכים שסוציאליסטים מחולנים מכל אמונה לא יוכלו לעולם להבין. אנחנו גם זוכרים את הזיקה העמוקה של נבואת השלום "לא ישא גוי אל גוי חרב" לנבואה "כי מציון תצא תורה" לכל העולם.
איננו מתייאשים באמצע הדרך; אם צריך, אנו מוסרים את הזכות לשאת את לפיד ייעודו של העם היהודי ואת המלחמה על שרשרת הקיום שלנו לדורות הבאים.
אנשי אמונה יובילו את הדור הבא של החלוציות הלוחמת
ד.
אותם לוחמים וגנרלים, אנשי ארץ ישראל היפה שהפכו למיואשים, ממורמרים ורעילים, תרמו בזמנם רבות לתקומתנו, אך בדור הזה הם הפכו בעצמם ל'דור המדבר' של המשך צמיחת עם ישראל. הם בורחים מההתמודדות על הקומות הבאות של תקומתנו ופוחדים להסתכל 'בלבן של העיניים' של אויבינו הקמים עלינו. הם לא מסוגלים 'להכניס אותנו לארץ' – לקומה הבאה של החיים בארץ. הציונות שלהם כבר מתה, הם רואים רק את המוות, ולכן אינם מסוגלים לשלוח את ילדיהם למלחמה על הקומה הבאה של החיים כאן.
חשוב להבין את זה. לא כדי להקניט אותם, אלא כדי להיחלץ חושים ולקחת את הלפיד ללא מורא וללא רגשי נחיתות.
אנשי אמונה יובילו את הדור הבא של החלוציות הלוחמת. את נשיכת השפתיים, את היכולת להחזיק כאב וייסורים של מסע הדרך, של מלחמות קשות – יחד עם נחישות, זקיפות קומה וביטחון מוסרי בהמשך נשיאת לפיד הגאולה של עם ישראל, וגם של העולם כולו.
