א. המצב שאנו נמצאים בו דומה למציאות שבה אדם נוסע לירושלים בדיוק על פי השילוט שלאורך הדרך, רק שלא סיפרו לו דבר אחד – יד נעלמה סובבה וכיוונה את השילוט לכיוון אחר לחלוטין.
כלומר, כתוב אמנם על השלט ׳ירושלים׳, אבל הכיוון והיעד השתנו לגמרי.
ב. בעבר היה ברור לכל בר דעת שהריבון במדינה הוא העם, ושמי שנבחרו לפי הרוב בבחירות דמוקרטיות מייצגים את העם. מדיניותם מייצגת את הממלכתיות, מכוח העם שבחר דווקא בהם.
כך נראו ונלמדו ׳ממלכתיות׳ ו'דמוקרטיה', ללא טריקים וללא שטיקים.
אך בדיוק כמו בסיפור עם החלפת כיוון השילוט לירושלים, גם פה השתמשו רבים במושג 'ממלכתיות' בשינוי הכוונה – כוונתם במושג הזה היא למייצגי ׳הציבור הנאור׳ ולפקידוּת שהיא לעומתית לעם ישראל שבחר אחרת בקלפי כדת וכדין.
כך הלכה ונוצרה מציאות, שכשאומרים ׳ממלכתיות׳ מתכוונים בעצם ליעד אחר לגמרי – לחיזוק הדיפ-סטייט. ודתיים רבים שגדלו על המונח הזה הפכו להיות מקדמי דיפסטייט מבלי שהם יודעים על כך.
הממלכתיות שינתה את פניה והיא כבר לא נוסעת לירושלים, תרתי משמע. היא מכוונת ליעד אחר
ג. על פי המציאות המעודכנת מתברר, שאם בעבר הדרך לחיזוק הממלכתיות הייתה חיזוק הפקידות שהייתה נאמנה לנבחרי הציבור ולעם, הרי שכיום, כשהפקידות תופסת את תפקידה בניגוד מוחלט לתפיסתם של נבחרי הציבור, ממלכתיות אמיתית דורשת את ההיפך הגמור – החלשת הפקידות, ביקורת וחשדנות כלפיה. נקודה.
ד. במציאות שכזאת אין פלא שפקיד בכיר כמו ראש השב״כ, יחד עם פקידים בכירים נוספים, מידר את ראש הממשלה עד לרגע הטבח בשמחת תורה והוא אף מבצע מהלכים אקטיביים לרדיפת נבחרי ציבור. לכאורה, כמובן. פשוט כך הוא חונך, וכעת מחנך, מהי ממלכתיות – הוא כאמור נוסע ומסיע על פי השילוט החדש.
ה. במצב הזה, אין פלא שהדלפה שאינה משרתת את ראש השב״כ נתפסת כמעשה 'לא ממלכתי'. הרי ׳הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף׳ – הוא מייצג את הממלכה המהותית, ואילו הדלפות אין-סופיות נגד נבחרי ציבור ובראשם ראש הממשלה אינן נבדקות, משום שהן נתפסות כראויות.
שוב, על פי אותו מתכון: הממלכתיות שינתה את פניה והיא כבר לא נוסעת לירושלים, תרתי משמע. היא מכוונת ליעד אחר.
ו. אנחנו נמצאים בעידן שבו ככל הנראה ימשיכו ללוות אותנו אותן סוגיות בשאלה מיהו הריבון.
ובעת הזאת יש לדעת, ששום התפשרות ושום שיחה מנומסת על קפה ומאפה לא יעזרו, כל עוד הוויכוח מתמקד במושג החיצוני בלבד ולא במשמעותו המהותית: מיהו הריבון לשיטתך ומהם תחומי אחריותו וסמכותו.
ז. יובל בלומברג, מחבר הספר ׳מלכודת אוסלו׳, כתב:
במאמר שהתפרסם בשנת 1978 ניתחה פרופ׳ אניטה שפירא את היסודות האלימים בתוך תנועת הפועלים הישראלית, ובין השאר כתבה כך:
״מתחת למעטה הדמוקרטי של התנועה תססה מסורת אחרת, שמוצאה מן הזרמים המהפכניים ברוסיה של ראשית המאה ה-20, שינקה מן המהפכה הבולשביקית ולקחיה.
מסורת זו התבטאה בהערצה לעשיה בברית-המועצות ובסלחנות לטרור שנתלווה אליה, בנוסח 'כאשר חוטבים עצים עפים שבבים', מצידם של אישים כבן-גוריון וטבנקין.
את ביטויה המעשי של מסורת זו נמצא בשיטות הארגון הצנטראליסטיות שבהן אורגנה התנועה, ובניצול מנגנון ההסתדרות לשם כפיית 'רצון הכלל', כפי שהוא נתפס על-ידי ההנהגה, על פרטים ועל גופים.״
״סובלנות כלפי יריבים פוליטיים או מעמדיים לא היתה מקובלת.
׳משחק הוגן' לא היה בין המושגים שהביאו עמם אנשי העליות השניה, השלישית והרביעית ממזרח אירופה.״
כל מילה נוספת מיותרת.
בחג החירות אנו נדרשים לשדרג בראש ובראשונה את עולם המושגים והרעיונות שלנו. הכל תלוי בכך
ח. בעת הזאת דרושה בעיקר מסה קריטית של אנשים המבינים את העניין ודוחפים את נבחרי הציבור לפעול ללא רתיעה וללא מצמוץ.
ט. וכמו תמיד, כדאי לבחון מי שותק היום, מי נמנע מלהביע עמדה מתוך פוזיציה פוליטית או פחדנות; נפתלי בנט, ארגונים המדברים גבוהה גבוהה על אחדות ותיקון, ׳אנשי רוח׳ מסוימים שמשמיעים קול נחרץ בסוגיות מסוימות מאוד וכעת קולם נדם, ועוד ועוד.
י. בחג החירות אנו נדרשים לשדרג בראש ובראשונה את עולם המושגים והרעיונות שלנו. הכל תלוי בכך.
מבלי להכיר את שורשי הבעיות, נחפש פתרונות שפשוט אינם רלוונטיים למורכבויות חיינו.
מועדים לשמחה!