א. 'הרמת המצפן' של הרב קוק

לפני יותר ממאה שנה הרב קוק 'הרים מצפן' וזיהה שהתנועה הציונית לא נמצאת בדרך סלולה, והיא עלולה 'לרדת מהפסים' תוך כמה דורות.

הניסיון להתנתק משורש הקיום היהודי ולהמציא זהות חדשה שינה את המסלול של התנועה הציונית. חלום הדורות של העם היהודי התכווץ למקלט בטוח ליהודים או לחברת מופת סוציאליסטית. שרידות יהודית או חזון אוניברסאלי לא יהודי – שתיהן אפשרויות לא מוצלחות, ובעיקר עם פתיל מוסרי קצר: הציונות הופכת למוצדקת מוסרית רק כשהחרב על הצוואר, או לחלופין כשלב מעבר מהיר ליישום ערכים אוניברסאליים. באופן הזה, אין אופק מוסרי אמיתי לקיום הלאומי.

מי שהכיר את סכנת ההתפרקות שריחפה מעל הציונות, שעליה דיבר הרב קוק, לרוב דמיין דברים כמו ירידה במוטיבציה להתגייס וירידה מהארץ. לא בטוח שהוא דמיין גנרלים מלאי מוטיבציה (אבל עם איזו תודעה?), פקידי מדינה נמרצים ואידיאליסטיים, משפטנים מסורים שומרי סף ושופטים מגיני הדמוקרטיה, שלכולם אכפת מאוד מהמדינה. זה נשמע מבלבל מידי.

אבל זה מה שקרה. מוקד ההתפרקות (שתחילתו בהסכמי אוסלו) לא היה שקיעה של מוטיבציה, אלא מוטיבציה מוגברת 'להזדכּוֹת' על הלאומיות והציונות ולגייס את מערכות המדינה לנושאים מעניינים יותר, כגון מיעוטים 'מדוכאים', 'שוויון מהותי', ומיתוג חדש וידידותי לאויב.

איך זה קרה בדיוק?

זהו ניוון של התודעה הציונית והחלפתה בתודעה גלובליסטית ניידת, בדומה לתהליכים שקורים באירופה וארה"ב. מדינת הלאום במערב כולו נמצאת במאבק על עצם קיומה

ב. רגל ראשונה: ריבונות, עוצמה לאומית וביטחון

חלק ניכר מהגנרלים הלכו והפכו ממומחים לכיבוש ולניצחון על אויב, ל'טכנאי ביטחון' ומומחים להסדרים מדומים עם האויב. הם התקדמו בתפקידים, אבל שינו את אופיים. הם כמובן רוצים בטובת המדינה, אך שכחו שתפקידם לממש ריבונות ועוצמה לאומית, ולא לעסוק בהצהרות על שגשוג כלכלי לאויב, כלניות פורחות באביב, 'זיהוי תהליכים' ובעיות סולידריות פנימיות. הם היו מוכנים למסור את חייהם למען המדינה, אך השחיתו את המערכות האחראיות על ריבונות, ביטחון ועוצמה לאומית והפכו אותן למחלקות רווחה, תנועות נוער, ארגוני הצלה ועמותות זכויות אדם. ערכים של חברה אזרחית הם דבר חשוב מאוד, אך כשגנרלים מחויבים לזה יותר מאשר לכיבוש ולניצחון הם מנוונים את המוח של הציונות.

וכשהגנרלים מאפשרים לפרופסורים לאתיקה – המתנגדים למושגים 'טוב' ו'רע' מול פני האויב (ושאחד מהם אף פקפק לפני שבוע בזכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל) – להנדס את רוח צה"ל ללא ערך הניצחון על האויב, אזי הבעיה איננה רק במוח המעוות של הפרופסורים, אלא שהציונות עצמה נמצאת במסלול ישיר למוות קליני.

ג. רגל שנייה: שמירה על הרוב היהודי

אבל הבעיה איננה רק בתחום הביטחוני. הציונות עומדת מעצם הגדרתה על שתי רגליים נוספות, שמאז ומעולם היו קריטיות לעצם הקיום הלאומי. אחת מהן היא שמירה על הרוב היהודי. גם כאן, לפני הסכמי אוסלו הציבור היהודי מנה כ-80 אחוז מכלל תושבי הארץ, לאחר שנים של גלי עלייה. בשלושים השנים האחרונות אנחנו בנסיגה מתמדת, וכרגע אנו באזור ה-73 אחוז ציבור יהודי בארץ. חוק השבות מחורָר לגמרי. רוב העולים דרכו אינם יהודים, וחלק לא מבוטל אפילו לא בנים של אבות יהודיים. לצד זה, הבירוקרטיה המשפטית פרסה רשת קורי עכביש המייצרת כאן 'מדינת כל מסתנניה ומהגריה', עם כרטיס חד כיווני פנימה. נוצרו עולמות שלמים של בירוקרטיה פקידותית ומוסריות משפטית מזויפת (וגם בלתי חוקית) שאינם מאפשרים להוציא מהארץ מהגרים שנכנסו באופן לא חוקי. השיא היה בפסילה הסיטונאית של חוקי המסתננים על ידי בג"ץ.

אין זה תוצר של התנהלות חלמאית. זהו ניוון של התודעה הציונית והחלפתה בתודעה גלובליסטית ניידת, בדומה לתהליכים שקורים באירופה וארה"ב. מדינת הלאום במערב כולו נמצאת במאבק על עצם קיומה.

ד. רגל שלישית: התיישבות יהודית

לא נדבר כאן על יהודה ושומרון, אלא דווקא על שני אזורים שתמיד היו בקונצנזוס ציוני, הגליל והנגב. עד להסכמי אוסלו, הביטוי 'ייהוד הגליל' היה ערך חוצה מחנות, בשמו הוקמו בגליל מצפים ויישובים. מכוחו הלך וצמח אחוז היהודים בגליל. אחרי הסכמי אוסלו התחלנו לצנוח. המפלה התחילה בבג"ץ קציר לפני 25 שנה, שהוציא מחוץ לחוק התיישבות המוגדרת יהודית בארץ ישראל. אך זו הייתה רק מכת הפתיחה. מאז ועד היום נבנתה בפקידות הציבורית מפלצת בירוקרטית המפלה יהודים לרעה באופן בוטה ומזעזע בכל מה שקשור להתיישבות בגליל ובנגב. בכל הפרמטרים האפשריים: מחירי הקרקעות, סבסוד פיתוח הקרקע, הטבות המס, תוכניות הפיתוח וההרחבה ואישורי הבנייה – ישנה אפליה בוטה להחריד לטובת ערבים ומוסלמים ונגד יהודים (ובמיוחד כאלה המשרתים במילואים…).

קשה להאמין, אבל המדיניות של מדינת ישראל מתאימה במבחן התוצאה למצע של מפלגת בל"ד, ומתחרה די טוב עם מדיניות 'הספר הלבן' של המנדט הבריטי.

הרבה סיבות הביאו לתוצאה הזו. המשותף לכולן הוא תודעה ציונית מנוונת והחלפתה בערכים אחרים: מיעוטים 'מדוכאים', שיקולים כלכליים ושיקולי סביבה. ב-15 השנים האחרונות ירדה הילודה בלב הגליל ביותר מחמישים אחוז. אחוז היהודים בלב הגליל בצניחה חופשית, והם מוקפים מכל עבר במוסלמים חמושים, בעלי תודעה פלסטינית ברוח הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית.

וכך, במבחן התוצאה, גם בתחום ההתיישבות היהודית באזורי פריפריה שבקונצנזוס אנחנו מקבלים ציונות במצב של מוות קליני.

ציונות המחוברת לחזון היהודי העתיק, הנותן אופק מוסרי אדיר לעוצמה הלאומית של ישראל, היא ברכה לעולם מתוך היותנו מעצמה אזורית, והיא ייעוד ישן-חדש להילחם עליו ללא לאות

ה. למה הצבענו ציונות וקיבלנו התפרקות

אחד הדברים שמסיחים את הדעת מתשומת הלב לגלישה הנוראה הזו במורד הוא הפוליטיקה. בחלק גדול מהתקופה הזו יש ממשלת ימין ציונית; היכן היא הייתה בעניין מינוי הגנרלים, ההתיישבות והשמירה על הרוב היהודי? לאן הלכו הפתקים בקלפי? על רגל אחת, הממשלה הייתה עסוקה בעיקר בקרבות בלימה ובניסיון להסתדר עם המערכות הביטחונית, המשפטית, הפקידותית. לא לזעזע אותן, אלא רק להתנהל יחד איתן. זה לא הצליח במיוחד, בלשון המעטה. הרפורמה המשפטית הייתה ניסיון חשוב לבלימת החירום, ואז הגיע הפיצוץ הפנימי, ואז המלחמה, והנה אנחנו כאן.

ו. עוף החול הציוני

התהליכים האלה של ירידת הציונות מהפסים נזרעו כבר בראשית הציונות שנטשה את שורשיה. הם הגיעו להבשלה אחרי תקופת הסכמי אוסלו, וכיום באו מים עד נפש.

אבל יש מסורת יהודית עתיקה הדומה במקצת לסיפור המוכר בעולם על עוף החול. המוות של שלב אחד בהתפתחות הוא בעומק גם התחדשות של שלב חדש. המלחמה האחרונה הייתה רגע כזה. נכנסנו אליה במצב של מוות קליני לאומי, אך מתוכה הצמחנו כוחות גדולים מאוד של תקומה חדשה. היא התחילה כטבח, אך הפכה למלחמת תקומה.

אנחנו עדיין באמצע הדרך, או אולי אפילו בתחילתה. הצעת התיקון של הרב קוק בעינה עומדת: ציונות המחוברת לחזון היהודי העתיק, הנותן אופק מוסרי אדיר לעוצמה הלאומית של ישראל, היא ברכה לעולם מתוך היותנו מעצמה אזורית, והיא ייעוד ישן-חדש להילחם עליו ללא לאות.

אלה יחליפו את הניסיונות הדלוחים להסתפק בזכות הקטנה להישרדות אישית ואת זיהוי המוסריות עם כניעה לאויב. זה ייקח מאיתנו עוד זמן, משאבים וצמיחה של תודעה. עוד נצטרך ללמוד איך לא ללכת שולל, איך לעמוד איתנים מול זעקות אובדן הדרך של אחים, איך לפרק מגדלים מוסריים מעוותים של משפטנים ושופטים, ואיך לבחור מנהיגים שיודעים בעצמם לממש עמידה איתנה זו. ועוד יתחדשו כנשר נעורינו.