א. מה רוצה ממשלת הימין מגלי בהרב מיארה? למה רוצים לפטר אותה? האם אנחנו לא מאמינים בשלטון החוק?

נתחיל מהסוף: אנחנו הימנים מאמינים בחוק ובשלטונו. מיארה פועלת בניגוד לחוק וממשיכה מסורת חתרנית של יועמ"שים לפניה, ולכן הדרישה לפטר אותה. ולא מספיק רק לפטר אותה: את המשבר שמעבר לפינה יש לנצל כדי לשנות מהיסוד את מבנה התפקיד; לנקות אותו מכל הסיגים החתרניים שיועמ"שים ושופטים העמיסו עליו בניגוד לחוק.

ב. ועכשיו בהרחבה: נתחיל את הסיפור בנקודת ההתעצמות המשמעותית ביותר בדברי ימי מוסד היועמ"ש – פסק הדין שזכה לכינוי "דרעי-פנחסי".

השנה היא 1993, וראש הממשלה יצחק רבין עמל על השגת רוב בממשלתו להפרת הבטחתו לציבור להתנגד למדינה פלסטינית ולקידום הסכמי אוסלו. בממשלתו מכהנים אריה דרעי ורפאל פנחסי, אך לא בטוח שרבין יוכל לסמוך על אצבעותיהם: היועץ המשפטי יוסף חריש הגיש נגד השניים כתבי אישום בעבירות שחיתות, וארגון שמאל כלשהו עתר לבג"ץ בדרישה לפטרם. רבין התנגד לפיטורים: הרי חוק יסוד הממשלה קובע ששר מודח רק לאחר שהורשע בעבירה עם קלון. חריש דווקא צידד בעמדת העותרים: אמנם מבחינה משפטית השניים יכולים להמשיך לכהן, אבל אין זה סביר.

מאחר שהממשלה היא לקוחתו של היועמ"ש, ומאחר שכללי האתיקה של עורכי הדין מחייבים עורך דין לייצג נאמנה את לקוחו – חריש היה בדילמה לא פשוטה. הפתרון העקום שיושם היה לשלוח את פרקליטת המדינה, דורית בייניש, להשמיע בפני השופטים את שתי העמדות הסותרות.

בית המשפט הוציא תחת ידו פסק דין עם שתי הלכות, שתיהן לא חוקיות, שתיהן זרעו הרס בדמוקרטיה הישראלית, שאת פירות באושיו אנחנו בולסים בשנים האחרונות.

ההלכה הראשונה: במקרה שיש מחלוקת בין היועץ המשפטי לממשלה לבין הממשלה – בית המשפט ישמע את עמדת היועמ"ש, משום שהוא "הפרשן המוסמך של החוק". ההחלטה הזו לא חוקית, משום שהיועץ, כמו כל עורך דין, מחויב אתית ללקוחו. עורך דין שמשמיע בבית משפט עמדה מנוגדת לזו של לקוחו – מפר את כללי האתיקה ומסכן את רישיונו. היא גם אנטי דמוקרטית, משום שתוצאת ההחלטה היא שהממשלה – זו שנבחרה על ידי הציבור כדי להגשים מדיניות – לא יכולה להשמיע את קולה האמיתי בבית המשפט. מי שמחליף אותה הוא פקיד בלתי נבחר, "עצמאי". לאורך השנים ראינו יועמ"שים מפנים את גבם לממשלות ולציבור שבחר בהן, מתיישרים עם עמדותיהם של עותרים – תמיד משמאל – ומסַכלים בעצה אחת עם העותרים והשופטים מדיניות שהממשלה לא קיבלה הזדמנות להגן עליה משפטית.

בית המשפט הוציא תחת ידו פסק דין עם שתי הלכות, שתיהן לא חוקיות, שתיהן זרעו הרס בדמוקרטיה הישראלית, שאת פירות באושיו אנחנו בולסים בשנים האחרונות

ההלכה השנייה: שר חייב להתפטר כשמגישים נגדו כתב אישום. זה לא חוקי, משום שכאמור – חוק יסוד הממשלה כבר עונה לשאלה מה הקשר בין עבירה פלילית לבין הפסקת כהונה של שר: רק הרשעה מביאה להדחה. זה גם אנטי דמוקרטי, משום שההלכה הזו מכפיפה את כהונותיהם של שרים לגחמותיהם של יועצים משפטיים לממשלה, כי לפי החוק, ההחלטה להגיש כתב אישום נתונה בלעדית ליועמ"ש. להבדיל מהרשעה, שיוצאת תחת ידיו של שופט לאחר הליך משפטי, הגשת כתב האישום לא כפופה לביקורת שיפוטית. אדם לעולם יתכופף בפני מי שבכוחו לפגוע בו, ולכן האיום המתמיד באישום ובהדחה מפריע לשרים לעשות את רצון בוחריהם, וגורם להם תמיד לחשוש איך יגיב היועמ"ש. אין כמעט פוליטיקאי בולט אחד מאז הלכת דרעי-פנחסי, שלא פגש באופן אישי את האיום הזה באמצעות זימון לחקירה, שיחת הבהרה או עדות פתוחה. האשמות השווא נגד יעקב נאמן, פרשיות השחיתות נגד אריאל שרון שנעלמו ברגע שבגד בבוחריו, חוקרים שנוסעים עד ברזיל כדי להטריד את המתלוננת נגד חיים רמון, מיקי זוהר שהפך משד טזמני ל'דובון אכפת-לי' אחרי שאיים לחשוף את הקלטות מנדלבליט בפרשת הרפז. וכמובן הגביע הקדוש – הרדיפה בת עשר השנים נגד ראש הממשלה נתניהו.

ג. ברוב השנים שמאז דרעי ופנחסי הימין היה בממשלה, אבל אי אפשר לומר שהוא היה בשלטון. הוא הפגין משילות אפסית, משום שאותן שתי הלכות לא חוקיות חימשו את השמאל ביכולת לסכל מדיניות ימין ולהלך אימים על מי שמנסה לקדם אותה.

ד. חשוב להתעכב על ההיגיון המעוות שבבסיס הלכת דרעי-פנחסי, ובעצם בבסיס כל דוקטרינת "שומרי הסף": יש פוליטיקאים מושחתים בעולם, ובגלל זה צריך מנגנונים שיגנו על טוהר השירות הציבורי. זוהי אקסיומה שאין חולק עליה. אבל על המצע הזה צמחה מוטציה לוגית שמטילה מום בדמוקרטיה הישראלית: "יש פוליטיקאים מושחתים" הפך ל"כל הפוליטיקאים מושחתים". וכך, תפקידם של היועמ"שים הוא כבר לא להגן מפני שחיתות אלא מפני פוליטיקאים. הקומה הבאה היא: "רק הפוליטיקאים מושחתים". המערכת כולה בנויה על ההנחה הכוזבת שמי שאינו פוליטיקאי לא יכול להיות מושחת, ולכן כל היועמ"שים וכל כפיפיהם, מעצם היותם בלתי נבחרים, הם טהורים מנגע השחיתות. לכן שליחותם הקדושה היא למנוע מהפוליטיקאים המושחתים מלבצע את זממם בשלטון הישראלי. או במילים אחרות: למנוע מנבחרי הציבור להגשים את המדיניות שאותה הם נבחרו להגשים.

ה. זוהי המסילה הרעיונית שהוליכה אותנו עד הלום. מיארה, והשופטים והשמאל שמגבים אותה, אשמים גם בכך שלא גילו את הרגישות שהימין גילה עם פרוץ המלחמה והמשיכו לחטט בפצע המשילות בזמן שהנבחרים גזרו על עצמם לחדול. אל מול השער הריק הבקיעו השופטים והיועמ"שית עוד ועוד, והמים הגיעו עד נפש.

ההעזה הזו התרחשה לא לפני שהיועמ"ש הקודם הניח חתיכת מכשול בפני כל ממשלה שתבקש להדיח את היועמ"ש: ההליכים הבלתי נגמרים נגד ראש הממשלה. הגשת כתבי אישום, ומחיקתם, היא בסמכות היועץ המשפטי לממשלה. אם ראש הממשלה ישתמש בסמכותו לכנס את הממשלה לשם דיון בהדחת יועמ"ש – הוא מזמין טענות על פעילות בניגוד עניינים, שבתורן יוציאו את שד הנבצרות מהבקבוק. עצם הגשת כתבי האישום, וההחלטה המופקרת להמשיך לנהל את התיקים גם אחרי שהשופטים הבהירו שאין סיכוי להרשעה בשוחד, ובזמן שראש הממשלה מנסה לנהל מלחמה – גם אלה מעלים יותר מחשד לניגוד עניינים אצל היועמ"שים מנדלבליט ומיארה: כתבי האישום האלה הם תעודת הביטוח של היועמ"שים; הם מגינים עליהם מפני הדחה. אבל משום שכאמור הפקידים הם הנזירים הבנדיקטים של ימינו – סגפנים קדושים שלעולם לא יכולים להתכוון לרע – אין בנמצא שום מנגנון שמאפשר לבחון את ניגוד העניינים שלהם.

הגיעה השעה לחוקק חוק המסמיך את הכנסת להכשיר מינוי יועמ"ש חדש ולהדיח את היועמ"שית המכהנת

ו. הסיבוב הנוכחי במערכה בין היועמ"שית לבין אזרחי ישראל מגיע על שלושה רקעים: ניסיונה של מיארה לדלג על שלב כתב האישום ולצדד בהדחת השר איתמר בן גביר כבר עכשיו; השתוללות הפרקליטות בפרשת פלדשטיין אל מול שתיקתה במקרים של הדלפות חמורות הרבה יותר; והצטברות מספרית של מאות עמדות לעומתיות לממשלה מצד היועמ"שית, אל מול מספר אפסי של מקרים שבהם היועמ"שית באמת עשתה את עבודתה וייעצה לממשלה בעניינים מרכזיים.

הדרך לשקם את הדמוקרטיה הישראלית ולהדיח את מיארה כנראה לא עוברת בממשלה – אלא בכנסת. מאחר שהגולם הזה קם על יוצרו, ומאחר שממשלות ישראל לדורותיהן התרשלו ונתנו לו להתנפח – הגיעה השעה לחוקק חוק המסמיך את הכנסת להכשיר מינוי יועמ"ש חדש ולהדיח את היועמ"שית המכהנת.