יצאנו להפוגה קצרה, משתף אתכם קצת מהתמרון בלבנון.
יש שם אחוזות ובתי פאר שבאף סרט הוליוודי לא תראו בחיים: גני שבילים, פסלי שיש, וילונות משי, גילופי עץ משובצים אבני חן ובריכות ענק.
בחדר הילדים סנדלים של ספיידרמן.
״כמו של אחיין שלי״, לוחש ה'צמד-ברזל' שלי בתהייה, ספק לי ספק לעצמו.
לכאורה הם בדיוק כמונו, רוצים לחיות בשקט עם הילדים.
ואז,
מעל הסנדלים רואים על המדף בחדרו – קופת צדקה עם תמונת נסראללה.
ממשיכים לסרוק את האחוזה.
במרתף הבית מרימים שטיח -והנה מנהרות תת-קרקעיות עם אמל"ח משוגע! בכמות ובאיכות טכנולוגית שאי אפשר לספר פה.
ממשיכים לסרוק. גיסי עמיצור מביא לי את הספר 'מיין קאמפף', מתורגם לערבית, שמצא הרגע בספריית ההורים.
הייתם חושבים שזה סתם עוד ספר על המדף. אז ממש לא.
בפנים הכל מסומן וממורקר עם הערות צד בכתב יד. הדברים נלמדים בעיון שלא היה מבייש תלמיד ישיבה. שנאת ישראל האיסלאמית טבועה בהם עמוק.
הם ממש לומדים מכל הבא ליד איך לשנוא אותנו, מבחינתם אפשר להיות חניכי היטלר.
הם לא רוצים את הגליל, לא אסדת גז, ולא הסדר מדיני.
הם רוצים להשמיד את כל העם היהודי – טף, נשים, זקנים וגברים – את כולנו. שום דבר לא ירגיע את הרעב שלהם להשמיד את כל היהודים.
בכל האיתורים האחרים החוויה דומה, לפעמים הסנדלים הם של סופרמן ובמקום נסראללה יש פוסטר של חמינאי.
חוץ מזה – אותו דבר.
אבל אל תדאגו.
אנחנו לא משאירים להם אבן על אבן. את הרוע הזה צריך להשמיד. לשם כך נשלחנו.
ואיזה פלא של חיילים יש לנו.
איזו זכות להילחם עם האנשים הכי טובים שיש:
עמוקים
עדינים
מסורים
גיבורים
וצה"ל, כשהוא רוצה, איזו מכונת מלחמה מפוארת.
תמרון מרשים.
כשתי חטיבות שדוהרות כסוסי אש למשימתן.
אם הייתי יכול לספר לכם את מספר המשאיות של כלי המלחמה של האויב שהוצאנו מלבנון.
אם הייתי יכול לספר לכם עד לאן הגענו.
אם הייתי יכול לספר לכם איזו עוצמה טכנולוגית של נשק האויב מפנה אל עמנו.
הייתם מתרשמים מאוד.
צריך רק לרצות לְנצח.
ככה פשוט.
ועלינו האחריות להדהד את זה
לענ״ד, כדי לשמר את ההישג ששתי החטיבות שלנו עשו היה מספיק כרגע רק כשני גדודים. זהו.
רק צריך להרחיק את הגבול, ואת הכוחות להביא משם.
אבל, לכאבנו הגדול פינינו את כל השטח.
והאויב יתחמש מחדש.
ויארוב, ויטמין את עשרות המטענים שפגשנו שוב.
כי זה כל מה שמעניין אותו ואת צאצאיו.
למה פינינו?
כי לצערנו, מבחינת בכירי צה"ל האויב הוא עדיין 'הנשק'. המנהרות. הארגונים.
הם לא מבינים שכל מי שיחיה בשטח הזה יתעסק כולו רק בהשמדת ישראל. לעולמים.
לכן הבעיה שלנו היא לא לרדוף מי שחושב אחרת לגבי גיוס אצלנו.
צריך רק לרצות לְנצח.
ככה פשוט.
ועלינו האחריות להדהד את זה.
כי העם חכם, הוא מבין את זה טוב טוב.
רק הדיפסטייט עומד בדרכו.
וגם זה לא לאורך זמן.
כי עם ישראל וחיילי ישראל מבינים טוב טוב את גודל השעה.
האתגר הכי גדול הוא שכולם רוצים להיות בפנים, כולם רוצים להיות קדימה, לקבל משימות.
אם יש צורך נחזיק בשטח לעולמים, בכל מקום שצריך. לדעתי האישית חייבים להחזיק עד הליטני. זה המינימום שיכול לשמור על אזרחי מדינת ישראל מהרוע הצרוף שאנחנו רואים כאן.
כמה זמן? כמה שיידרש כדי שלא יהיה עוד טבח נוסף.
בשם ה׳ נעשה ונצליח.
