א. בכל יום ראשון אני זוכה לעלות על עשרות אוטובוסים של חיילים, המקבלים את פניי בשמחה בדרך לבסיסים, ולומר דבר תורה קצרצר בענייני דיומא.
זכות ענקית.
הארת הפנים של החיילים נותנת לי כוח.
אני יכול להעיד בעצמי כיצד דברי תורה היוצאים מן הלב, שפגשתי בהזדמנויות שונות כחייל חילוני, קירבו וחיזקו אותי מאוד לעם ישראל ולמורשתו.
וכך, מצעיר עם שיער ארוך שהתחפש בצעירותו לצ'ה גווארה, המהפכן המרקסיסט רוצח ההמונים, חזרתי לאט לאט הביתה, ליהדות.
את ההתעוררות וההתעניינות ההולכת וגוברת אני מרגיש גם מהחיילים הקדושים וגם מנהגי האוטובוס המתוקים שעוצרים בשביל זה במיוחד.
היום קרה מקרה חריג שלא אירע לי בעבר.
נהג אוטובוס ניסה לחסום את דרכי עם האוטובוס וכמעט דרס אותי, בעודו מסמן לי בגסות אצבע משולשת וצועק לי: 'קודם תתגייס, אחר כך תבוא לפה'.
התלבטתי מה לעשות במקרה כזה.
שמא עליי לפייסו ולהציע לו ׳קפה ומאפה׳ ?
אולי אקבע איתו מעגל שיח ואגיע איתו ל ׳הסכמות רחבות׳ ?
אולי בכלל האשמה מוטלת עליי, ולכן הוא פשוט חשב ש ׳החוזה בינינו הופר׳?
החלטתי לצלם אותו ואת מספר רכבו, ואמרתי לו את הדברים הבאים:
"בעבר הייתי מתעלם מאנטישמים מלוכלכים כמוך, אבל מאז שסיכנתי את החיים שלי בעזה נגמרה לי הסבלנות לשכמותך. אתה תשלם על זה שניסית לדרוס אותי, הבטחה של רס"ן".
נהג האוטובוס הופתע מאוד.
במשך זמן רב הוא ניסה לתפוס את מבטי, ניסה לאיים עליי, ניסה לתרץ שזה לא קרה, אמר שיתבע אותי על דיבה ועוד.
כשאמרתי לו שאני עומד על דעתי לחלוטין, הוא הבין שהפסיד. כנראה לא רק מאיכות הטענה שלי.
הוא שלח נהג אחר לנסות להתנצל בשמו ואף ביקש ממני לעלות לאוטובוס שלו גם כן להגיד דברי תורה לחיילים.
אינני יודע אם הייתה פה תשובה מאהבה או מיראה, אבל בינתיים זה פעל.
מה שלא ייאמן הוא כמות השנאה המוטרפת שמסתובבת אצל עקורי היהדות שבינינו.
"בעבר הייתי מתעלם מאנטישמים מלוכלכים כמוך, אבל מאז שסיכנתי את החיים שלי בעזה נגמרה לי הסבלנות לשכמותך. אתה תשלם על זה שניסית לדרוס אותי, הבטחה של רס"ן"
ב. את המקרה הקטן הזה אפשר להעתיק לכל אתגר שדורש מאבק נגד שנאה.
יש פה דפוס פעולה עקרוני. החל מהטיפול בפרוגרס האנטישמי ובדיפ-סטייט הכוחני, דרך המלחמות שלנו במזרח התיכון, וכלה בעמידה שלנו מול לחצים מהמערב.
רק אם הכנעת את השנאה, אפשר להתחיל לדבר.
אחרת, אתה יושב על כיסא הנאשמים, קשור בידיים וברגליים, ומשם מנהל את קרב ההגנה שלך.
ג. ״הקם להורגך השכם להורגו״.
אלו המילים שכתב ראש הממשלה בנימין נתניהו בחשבון הטוויטר שלו.
המילים היהודיות הללו צברו כמויות אדירות של לייקים ושיתופים, רבים רבים מהם דווקא מהעולם הערבי והמערבי.
יתר על כך, המוני סרטונים ערביים המריעים ל'אבו-יאיר' ולעם ישראל נפוצו ברחבי האינטרנט.
'עם ישראל, אללה איתכם!!'
העולם מעריך כוח.
ובמקרה של עם ישראל זה חזק כפל כפליים, מכיוון שכל התרבות המוסלמית והמערבית-הנוצרית מבוססת על הבירור האם הקב"ה עזב את עם ישראל ח"ו או שהוא שוכן בקרבם.
ומה הדרך שלהם לבדוק זאת?
האם עם ישראל חזק. האם ישראל מתכחשים לזהותם, או האם יש להם בהירות מוסרית בתפקיד הסגולי שלהם, שגורם להם להיות חזקים.
וזה הקשר הישיר בין 'כוחות הקרקע' שלנו בסליחות בכותל, שהומה השנה הרבה יותר אנשים מבכל שנה בעבר, לבין כוחות האוויר והמוכנות להפציץ רובע שלם בביירות כדי לחסל אדם אחד. סליחה, לא אדם, שטן.
ד. וזה מוביל אותנו לנקודה הבאה.
הדבר הראשון שהיה לי חשוב לבדוק הוא כמה לבנונים הרגנו עם חיסולו של נסראללה.
לא רק מטעם הנקמה המוצדקת וההכרעה המחייבת, שהרי כזכור מלחמה היא מאבק בין קולקטיבים ולא בין יחידים, והעורף של האויב הוא חלק מהאויב.
אלא היה חשוב לי לבדוק כדי להבין כמה בהירות מוסרית יש לנו כרגע.
הרי ידוע שאת נסראללה יכולנו לחסל כבר לפני עשרות שנים, והעולם היה נקי הרבה יותר כבר אז, אבל עדיין לא הייתה לנו בהירות מוסרית, והרמטכ"ל אייזנקוט אף התגאה בכך שלא חיסל ושזה גורם לו להרגיש נעלה. כמוהו כוכבי, גנץ ואחרים.
אולם כידוע, מוסר אינו מסתכם בלתת מימייה לאישה ערבייה במחסום ביום חם, אם בכלל.
מוסר הוא ניצחון הטוב על הרע. מוסר הוא הפעלת הכוח הנדרש ההכרחי כדי לסכל רוע.
מוסר הוא 83 טון על נסראללה עם מאות רבות של הרוגים בסביבתו. זה ׳מידתי׳, כי זה מה שנדרש כדי להכריע את הרע.
ה. מי שמבין את האתגרים שצריך לצלוח כדי להביא לגמר פעולה כזאת – החל מהתמודדות עם הגמוניה צבאית שרוצה להיכנע לאויב, דרך הגמוניה משפטית שמבחינתה זה לא מוסרי לנצח, וכל תירוץ משפטי מקדש את המטרה, וכלה בלחץ אדיר מכל הכוחות הפרוגרסיביים-אנטישמיים באומות העולם – מתחיל קצת להבין איך צריך לבנות את הקומה הבאה שתוביל את עם ישראל.
ו. אפשר לראות את הלחץ העולמי עלינו להישאר בני חסות חלשים, ובהפוך על הפוך – את ההערצה של העולם לאחר מעשי גבורה שלנו, כמבחן שאנחנו צריכים לצלוח.
'אם אתם באמת העם הנבחר, נראה אתכם פועלים למרות לחץ כלכלי-צבאי-דיפלומטי אדיר מאיתנו'.
ככה אני מסתכל גם על הלחץ של ההגמוניה במדינה, המנסה להכניע את הרוב היהודי. כמבחן:
'אם אתם חושבים שאתם יכולים להוביל את המדינה, להיכנס למגרש של הגדולים ולמערכה הגיאו-אסטרטגית העולמית, קודם כל תנצחו אותנו'.
בגלל זה אני נחוש וכואב את המצב, אבל גם שמח.
המציאות היא לכתחילה.
״הקם להורגך השכם להורגו״. זה כל ההבדל בין ששת הימים ליום כיפור.
והשנה – בין עזה ללבנון
ז. בנפול אויבינו נהגו להגיד שירה.
למלאכים האוביקטיביים (לפי המדרש) אולי אסור.
אבל בכל מקרה אחר – ראוי לשמוח, ללא פלפול עקום ומוסר נוצרי.
כך נהיה ראויים להיות מגדלור ערכי לעולם מבולבל, מתוך בהירות מוסרית ועם כוחות גדולים להמשיך לנצח את הרע.
ח. ״הקם להורגך השכם להורגו״. זה כל ההבדל בין ששת הימים ליום כיפור.
והשנה – בין עזה ללבנון.
אין בנמצא כלל מוסרי מזה וכלל מבצעי מזה.
וכל מי שלא איבד את טבעיותו הבריאה מבין זאת בפשטות.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!