א. אניטה שפירא בספרה 'חרב היונה' מתארת שוב ושוב כיצד השמאל הישראלי בראשיתו, גם בעידן הלהט הציוני, חתר תמיד להתחמק מעימות חזיתי עם האויב. הוא לא יכול היה לדמיין את קיומו בעימות מתמיד, וגם כשהדבר נכפה עליו הוא העדיף לחזור מהר ככל האפשר לאידיאל הסוציאליסטי של חברת מופת. כשהשמאל הסוציאליסטי הפך לשמאל ליברלי, וחברת המופת הפכה לחזון המזרח התיכון החדש – הלאומיות, ואפילו טובת הציבור והדאגה לכלל, החלו קורסים פנימה אל תוך קודש הקדשים החדש, והוא הכאב והאושר הפרטי, והמימוש האישי.

ב. ככל שזה העמיק יותר, ההכרח להקריב את העתיד ואת הכלל לטובת הפרט ברגע הזה התעצם יותר ויותר. כל צרכי ומומחי הביטחון שגדלו והושפעו מהתהליך הזה, כפופים אליו לגמרי. הם לא מסוגלים לחזור אחורה. הם לא מסוגלים לתעדף הסתכלות אמיתית על מחיר עתידי ציבורי לאומי. כל המומחיות הביטחונית צריכה לתמרן מחדש כדי להתאים את עצמה לקודש הקדשים של האושר הפרטי וכאביו. זה מה שהוביל את אוסלו. זה מה שהוביל את הנסיגה מלבנון. זה מה שהוביל את המדיניות הביטחונית מאז, ואת הממסד הביטחוני בחלקו הגדול שגדל ומוקף באווירה הזו בה האדון החדש של שיקולי הבטחון הוא האושר והכאב הפרטי בהווה בלבד.

כמובן, כשחושבים בצורה כזו ומתעלמים מהציבור, זה תמיד יחזור כבומרנג של סבל נורא לפרטים. האושר הפרטי תלוי בטובת הציבור ובמוכנות להקרבה למען הדור הבא.

כל המומחיות הביטחונית צריכה לתמרן מחדש כדי להתאים את עצמה לקודש הקדשים של האושר הפרטי וכאביו

ג. מי ששמע וקרא בתוך ובין השורות את התגובות של ראשי מפלגות השמאל שלשום ואתמול להתעקשות הימין כולו לא לסגת מרצועת עזה ומפילדלפי (ראש הממשלה רק מייצג נאמנה וברהיטות את מה שמצפה ממנו כל הימין), יכול היה לשמוע היטב את הכפיפות הזו. זה זועק בניגון הריקני המוכר הזה של 'נדע להתמודד', של מס השפתיים 'נחזור ונפעל בכל מקום שצריך כשנדרש'. זה צועק בזריקה שלהם את האיום הקיומי למקום אחר, כל מקום אחר, העיקר לא למה שמעכב את העסקה (הם לא חשבו שזה בדיוק מה שסינוואר דורש, לחזור לאיום קיומי ממשי תמורת מספר חטופים עכשיו?). כעת מותר לדידם לדבר רק על איראן ולבנון כאיום קיומי, או בכלל הלכידות הפנימית והמחויבות לאזרח. כמובן. רק לא להעמיד את האיום הקיומי מול הכאב הנורא של הפרט ברגע הזה.

כי קבוצת ההתייחסות שלהם מכתיבה להם שאם מעמידים את הקיומי הלאומי וטובת הציבור מול הכאב הפרטי, הקיום הלאומי קורס.

אז הם מתמרנים את ההגדרה והניתוח של האיומים הלאומיים אל מקום בו הם לא יתנגשו עם השעבוד המוחלט של הכל לכאב הפרטי, עד הצלילה לתהומות האובדן.

הם לא מסוגלים לראות ניצחון לאומי בעזה באופן צלול, הם משועבדים לגמרי לתהומות הכאב הפרטי הנורא שאכן קיימים במציאות המורכבת שלנו.

ואת זה סינוואר מבין בדיוק. ולכן הוא מבקש להפעיל את הלחץ עליהם ועל שכמותם.

ולכן הם מוכנים אפילו להקריב את רוב החטופים עצמם בשביל לראות עכשיו את מקצתם. ומוכנים לזעוק כל היום עסקה עכשיו בכל מחיר בלי לחשבן את הנזק שזה עושה לאפשרות לעסקה עצמה

ד. באווירה כזו, זכות קיומה של המדינה כולה היא מימוש האושר הפרטי בהווה בלבד. לכן בשמאל יגידו שוב ושוב שאם לא הצלחנו להשיב את כל החטופים בחיים הביתה, זה לא רק טרגדיה נוראה, אלא אין זכות קיום למדינה. ומי שמעז לתעדף את טובת הציבור, הקיום הלאומי והדור הבא, מעל המצוקה של הפרט, עם כל הכאב הנורא ואיום שבכך, כופר לדידם בקודש הקדשים של הכל. ואת זה אין הם יכולים לשאת. ובזה אין הם יכולים למצוא פשר או היגיון. הכל נופל לריק קיומי ברגע שהם צריכים לעמוד מול טובת הכלל והדור הבא.

ולכן הם מוכנים אפילו להקריב את רוב החטופים עצמם בשביל לראות עכשיו את מקצתם. ומוכנים לזעוק כל היום עסקה עכשיו בכל מחיר בלי לחשבן את הנזק שזה עושה לאפשרות לעסקה עצמה.

כי כשחיים בתודעה הזו, אפילו את טובת כלל החטופים לא מסוגלים לתכלל.

ה. נחזור לשאלות ששאלנו. איך בכל זאת התהליך הזה הוליד את קצה הקיצוניות של 'הימין רוצה להרוג את החטופים בשביל שרידות פוליטית, חייבים לשרוף את המדינה'?

ומה הפתרון? כיצד ניתן להוציא אותם מזה, אם בכלל?

המשך בחלק ב':

צלילה אל תהומות החרדה הפרוגרסיבית – חלק ב'