בעולם בו אנו חיים, תובנות חיים פשוטות, מוסכמות חברתיות וכללי יסוד מצריכים שינון וחזרה שוב ושוב.
למה? בגלל משחקי שפה, וניסיון לשנות כללי משחק.
כדבריו של בעל ה'מסילת ישרים' על הצורך בחזרה על דברים פשוטים. שלמרות שפשוטים הם, נעלמים הם בגלל שיש גורמים שמשכיחים את המובן מאליו.
אז נחזור שוב על מה שאמור להיות מובן מאליו:
- שיח ה"הסכמות הרחבות" ה"פשרות" ו"שמיעת הכאבים" מעולם לא נכח פה כשהשמאל היה בשלטון.
לפני 19 שנה לדוגמא, ממש בימים הללו, כשגוש קטיף הוחרב, אף אחד לא הקשיב לכאבים ולזעקות השבר והכאב ולא קידם פשרות בהסכמות רחבות. המדיניות קודמה בנחישות וברגישות מצמררים. בעיקר בנחישות.
חורבן גוש קטיף, על משמעויותיו המוסריות, הביטחוניות והחברתיות, היה לענ"ד "קצת" יותר מורכב לחברה הישראלית מצמצום עילת הסבירות למשל.
אף אחד אז לא התחשב בכאבי הבטן של ציבור ענק ולא עשה אתו מפגשי קפה ומאפה כדי לפייס אותו.
ההיפך בדיוק. "לפנות ואז לדבר". כך פתחו מאמרי מערכות עיתונים וקראו להתעלמות מהכאבים.
לא הכול בחיים הוא משחק סכום אפס של צד אחד מביס וצד שני מובס. צד אחד מדכא וצד שני מדוכא
2. אבל כמו שאומרים משכתבי ההיסטוריה- "מה זה משנה מה היה בעבר ומי צודק?" ו"חייבים להתפשר עכשיו, כדי שלא נגיע לחורבן הבית". "אנחנו לא כמוהם".
אז בואו נשכח לרגע מהעבר ונדון בדברים.
"שיח ההכרעה".
בראשית הדברים חשוב לומר, מי שמאשים חברי כנסת מהימין ב'שיח של הכרעה' ו'ניסיון להכריע את היריב" הוא מניפולטור ומהנדס תודעה.
(אגב לרוב, מבלי שהוא יודה בכך, הוא מושפע ממרקס- עוד מעט תבינו למה).
עולמנו נחלק למנעד רחב של אפשרויות.
לא הכול בחיים הוא משחק סכום אפס של צד אחד מביס וצד שני מובס. צד אחד מדכא וצד שני מדוכא.
הכרעה בשדה הפוליטי לצד מסוים, היא לא תבוסה ב׳נוק אאוט’ של מתאגרף בזירת אגרוף ליריב. זה בעולמות הספורט. (אגב, שם לאחר סיום התחרות נהוג ללחוץ ידיים).
3. כך נראית המניפולציה: הפוליטיקאים שנבחרו, רוצים "לנצח את היריב!" "להכריע את השמאל!"
הבלים.
הפוליטיקאים נבחרו כדי ליישם מדיניות של ערכים שהציבור בחר.
אני בחרתי בקלפי בשביל עולם ערכים שלדעתי הוא הכי טוב למדינת ישראל ואזרחיה.
מעולם לא עלה על דעתי לבחור בקלפי כדי "להכריע את השמאל" או "לנצח את היריב". בטח לא להשפילו, או להביסו.
וזה שאנו צריכים להסביר זאת זו כבר נפילה למלכודת צינית, אבל כדי לא לעלות על המוקש אנחנו מטפלים בו בזהירות.
4. ונבחרי הציבור? גם הם, רוצים ליישם את המדיניות של בוחריהם. אחרת מה תכלית תפקידם?
הכל כמובן מתוך מניעים ראויים על פי תפיסת עולם בה בחר הציבור.
הניסיון להנדס את התודעה כאילו מי שנבחר הוא החזק והרע, ומי שלא נבחר הוא מדוכא, זהו שיח מרקסיסטי זול ומקושקש שכל תכליתו היא כאוס ומרד של אנשים שלא מכבדים את הדמוקרטיה.
5. האם צריך להסביר לציבור על משמעות הרפורמות? וודאי.
האם צריך לעשות זאת בהדרגה? יתכן. יש סוברים שלא ויש סוברים שכן.
אבל דבר אחד בטוח- דרג נבחר שמקדם מדיניות ורפורמות, לא בא "להכניע" אף אחד.
הוא פשוט מקדם מדיניות שלשמה נבחר. וזהו.
הכי חשוב – מכבדים את הדמוקרטיה ואת נבחרי הציבור, ולא נופלים למניפולציות של מי שלא הצליח בקלפי, כאילו מישהו מנסה להכריע פה מישהו
6. ולגבי שיח הכאבים. תסלחו לי, אבל זה שיח ילדותי.
אני בעד רגישות כנה ואמיתית. להקשיב לכאבים ולדבר זה חשוב מאוד. אבל זה לא קשור לפוליטיקה.
המשפחה המורחבת שלי, נמצאת בשמאל, הם במחאות קפלן כל שבוע.
על מה אני מדבר איתם כשאנחנו נפגשים? על החיים, על המשפחה.
כל אחד יודע מה השני מצביע בקלפי, ויודעים שאלו הם כללי המשחק.
הם יודעים שאני אוהב אותם ולא מנסה "להכניע" או "להכריע" אותם.
הם יודעים שצריך להפריד את החיים האישיים מהפוליטיים.
כך זה היה כל השנים. עד שהשמאל הפרוגרסיבי הכניס לחיינו את המושג "האישי הוא הפוליטי", שלקח אירועים פרטיים וטרגדיות אישיות והפך אותם לנחלת הכלל ולבעיה של כל אזרח באשר הוא (עיינו בגוגל, נרחיב על זה בהמשך).
7. אז מה עושים ? קודם כל חיים. בצורה פשוטה.
ממשיכים לקדם מפגשי קפה ומאפה פרטיים, בין שווים. ללא מצלמות, ללא הרשמה למאגרי נתונים וללא נותני חסות.
ממשיכים להכניס אחים ואורחים, ולשתף בכאבים.
אבל הכי חשוב – מכבדים את הדמוקרטיה ואת נבחרי הציבור, ולא נופלים למניפולציות של מי שלא הצליח בקלפי, כאילו מישהו מנסה להכריע פה מישהו.
כך כל אחד ימשיך להאמין בטוב שהוא רוצה לקדם במדינה, מתוך אהבת ישראל, לטובת כולם והעם החכם והנבון יכריע.
לתפארת מדינת ישראל!
