1️⃣ כוונות טובות ואג׳נדות רעוֹת
בתודעה הציבורית מושרשת תפיסה פשטנית, ילדותית כמעט, של מושג ה'רָשע'. אנו רגילים לדימויים מתוך סרטים מצוירים שבהם הדמות השלילית, כמו גרגמל השונא דרדסים, מצהירה בגלוי על כוונותיה הזדוניות וצוחקת צחוק מרושע. המודל החד-ממדי הזה מרגיל אותנו לחפש תמיד את ה'נָבל' המובהק, וכאשר איננו רואים כזה, מערכות החיסון האידאולוגיות שלנו משתתקות. החברה הישראלית, ובמיוחד החברה הדתית והמסורתית, מוצאת את עצמה שוב ושוב מנוטרלת מול תהליכים הרסניים, מהטעם הפשוט: האנשים המקדמים תהליכים אלה אינם אנשים רעים. לפעמים הם קצינים מצטיינים, מפקדים מסורים ואנשים בעלי כוונות טובות לחלוטין. אלא שההתמקדות בכוונותיהם הטהורות של העושים שומטת את הקרקע מתחת היכולת לזהות ולבלום את האג'נדות הזרות המפעילות אותם מלמעלה.
ההתמקדות בכוונותיהם הטהורות של העושים שומטת את הקרקע מתחת היכולת לזהות ולבלום את האג'נדות הזרות המפעילות אותם מלמעלה
2️⃣ הכלת מורכבויות
מערכת המשפט כופה על צה"ל לשלב לוחמות ביחידות עילית וחוד, כפי שראינו בבג"ץ הטנקיסטיות. הצבא עצמו לא ביקש זאת. זוהי אג'נדה פמיניסטית רדיקלית שנכפתה מבחוץ על ידי ארגוני שמאל וגופים אזרחיים, המנותקים לחלוטין מצרכיו המבצעיים האמיתיים של הצבא ומרוח העם. אולם ברגע שההחלטה הזו יורדת לדרגי השטח, המג"ד או המח"ט מבצעים אותה מתוך תחושת אחריות, מקצועיות ושליחות. הם אינם מבקשים לחלן את החיילים או לפגוע בזהותם הדתית בכוונה תחילה.
כאן בדיוק טמונה המלכודת: בשם 'אהבת ישראל', או תחת הטיעון ש"המפקד אינו אשם", נוצרת השתקה מניפולטיבית. הציבור מונחה להרכין ראש, להתפשר ולהשלים עם עיוות ערכי ומבצעי – רק משום שהקצין שבקצה פועל בתום לב. מדובר בחוסר יכולת להכיל מורכבות: לגמרי אפשרי לאהוב ולכבד את המפקד בלב שלם, ובו-בזמן להילחם בכל תוקף ובלי שום פשרות באג'נדה ההרסנית שהוא נאלץ ליישם.
3️⃣ הרחבת הרגישות: מה עם הנפגעים?
בתוך השיח הליברלי והפסאודו-נאור, המושג 'רגישות' עבר אכיפה בררנית, סלקטיבית להחריד. כשמכריחים חיילים דתיים לשמוע שירת נשים או לשהות בחללים סגורים בצורה המנוגדת להלכה ולאמונתם, הם נדרשים להפגין 'רגישות' כלפי המערכת וכלפי המניעים של קובעי המדיניות. אך כאן עולה השאלה המוסרית הנוקבת: מדוע הרגישות הזו נדרשת להיות תמיד רק כלפי הפוגעים (או מתווכי הפגיעה בעלי הכוונות הטובות), ונעצרת בדיוק לפני הנפגעים עצמם?
נניח שיש בכיתה מורה המנחילה לתלמידים אג׳נדות הרסניות שקיבלה כתוכנית ממשרד החינוך. עם כל ההבנה לכך שלא היא כתבה את הסילבוס ושהיא בסך הכל מורה טובה, תפקידנו הראשון והעליון הוא להגן על הילדים בכיתה. לא ייתכן שנדרוש מהילדים לשמוע שיעורים כאלה ולהפנים את התכנים רק מפני שהמורה איננה אשמה. באותו אופן לא הוגן לדרוש מחייל דתי למחול על ערכיו, אמונתו ודתו, להיאלץ להסתמך על כל מיני 'היתרי דחק' ופשרות, בשם אחדות מזויפת. גם לחיילים הדתיים והמסורתיים יש רגשות, ערכים וכוונות טובות! הרחבה אמיתית של הרגישות פירושה להביא בחשבון את זכויותיהם וזהותם של הנפגעים, ולא להפוך את 'אהבת ישראל' לכלי השתקה הרתום כולו לצד אחד.
4️⃣שיח זכויות הפרט ככלי, אך הצביון הוא העיקר
חשוב להבהיר, כי השימוש שלנו בשיח זכויות הפרט והרגישות האישית הוא בעיקרו מענה טקטי. זהו כלי חיוני שנועד להשיב באותה מטבע לאלו המדברים גבוהה-גבוהה בשם 'זכויות אדם' של קבוצות מסוימות, תוך שהם רומסים ברגל גסה את זכויותיהם של אחרים.
אך לב הדיון אינו נעוץ רק בנוחות האישית של החייל הדתי, אלא בצביונו הכולל של צה"ל ובזהותה המוסרית של המדינה כולה. השאלה האמיתית אינה רק זכויות הפרט של המשרת היחיד, אלא מי מוסמך לקבוע את אופיו הרוחני של הצבא.
הרחבה אמיתית של הרגישות פירושה להביא בחשבון את זכויותיהם וזהותם של הנפגעים, ולא להפוך את 'אהבת ישראל' לכלי השתקה הרתום כולו לצד אחד
5️⃣הזכות השווה לעיצוב הזהות היהודית
אם אנשי רוח מהאקדמיה כמו הפרופסור אסא כשר, יחד עם ארגונים אזרחיים ופמיניסטיים רדיקליים, יכולים לנסח את 'רוח צה"ל' או 'פקודת שירות משותף', להתערב במבנה המבצעי של היחידות ולכפות ערכי שוויון מוחלטים דרך עתירות לבג"ץ – מדוע נשללת הזכות הזו מן הרבנים? הרבנים, השולחים את מיטב בניהם ותלמידיהם לחזית ומחנכים אותם למסירות נפש למען העם והארץ, זכאים ואף מחויבים להשמיע קול ברור לגבי צביון הצבא.
כאשר רבנים מדברים על הצורך בצבא מסורתי ויהודי יותר, המערכת ממהרת להאשים אותם בפוליטיזציה או בפגיעה בלכידות. זוהי דמגוגיה וצביעות מוחלטת. ארגוני הנשים והשמאל אינם מוגבלים בטענה הזו; הם אינם עוצרים ואומרים "יש דתיים בצבא ולכן נימנע מכפיית אג'נדות". הם פועלים ללא הרף לשנות את פני המערכת.
כל עוד הצבא חשוף ללחצים חיצוניים זרים ופרוגרסיביים, תפקידם של אנשי ההנהגה הרוחנית והציבור המסורתי הוא ליצור משקל-נגד עוצמתי. לא כדי לזרוע פילוג, אלא כדי לבלום את ההשפעות הזרות המנסות 'לחנך מחדש' את לוחמי צה"ל בכור היתוך של אג'נדות קיצוניות. איני אומר שצריך לסרב פקודה או להציב תנאים לגיוס; קודם כל, צריך להשתחרר מתודעה עבדותית ומתנצלת. הגיעה העת לזקוף קומה, להפסיק לקבל הצטדקויות בשם 'הכוונות הטובות' של המפקדים, ולהילחם בנחישות על הזהות, המורשת והרוח האמיתית של צבא ההגנה לישראל.