אמנם כתבנו בעבר על המילואימניקים הראויים לכל שבח, אבל ראוי לכתוב עליהם שוב ושוב ושוב.
אנו חיים בתקופה בה האדם מחפש כל העת חידושים והמצאות נוצצים, אך כדאי פשוט להביט על המציאות הקרובה ולראות את הפלא המתרחש מול עינינו.
אסור לנו להתרגל למעשה האצילי המיוחד הזה ולקבלו כמעשה מובן מאליו.
גבורת ההתמדה הזאת, שאינה חד פעמית, מעידה על חוסן, עוצמה ואמונה בצדקת הדרך.
המשפחה היא היא המרכזית באירוע הפלאי בו אנו נמצאים
ובמיוחד השבוע כשגויסו מעל 60,000 מילואימניקים לכיבוש העיר עזה.
ככל שהמלחמה נמשכת, כך השחיקה והמאמץ גדולים יותר, ולכן ערכם של המילואימניקים גדול יותר.
לא מדובר בנערים צעירים, שגם כלפיהם יש לנו הכרת הטוב והערכה עצומות, אלא בגיבורים בעלי משפחות.
המשפחה היא היא המרכזית באירוע הפלאי בו אנו נמצאים.
בנשים הנשארות בעורף רחוקות מבעליהן, ללא יכולת לתת כתף בבית הפרטי.
בילדים שמתגעגעים לאביהם בתחילת שנת הלימודים, ועוד.
ההוקרה למילואימניקים גדולה כפל כפליים לאור קמפיין ההפחדה התקשורתי על כך שהם לא יגיעו.
הם באו, רובם ככולם באו.
הם באו כי הם מבינים את המטרה הגדולה למענה התגייסו.
לא חשבון פרטי הניע אותם אלא טובת הכלל, וזה מה שהופך אותם לאנשים גדולים, ערכיים ואיכותיים.
הם אמרו ״הנני״ ובאו בלי פוליטיקה ובלי תנאים.
ההתייצבות של המילואימניקים מראה עד כמה ערכי הציונות, הלאומיות ואהבת ישראל הם כלב פועם בתוך עם ישראל.
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב,
הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל
וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם,וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם.
יִתֵּן יְיָ אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ
נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָּלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה,
וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב (דברים כ,ד):
"כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".
וְנֹאמַר: "אָמֵן".