לאחרונה יצא ספר בשם ״כמה שווה יהודי מת ?״ של ליטל שמש.
הספר מרחיב על מנגנון ותרבות הטרור המשגשגת ברשות הפלסטינית וכיצד היא מעודדת ומטפחת רצח יהודים.
לקרוא את הספר, זה כמו לקרוא על תשתית החסד וטיפוח הדעת בעם היהודי. להבדיל כמובן.
כלומר, יש מציאות שיטתית פשוטה מול העיניים וכעת מה שנשאר זה רק להסביר אותה, לחפש את מניעיה, למצוא לה מקורות וכו.
אבל תמיד תמיד המציאות מדברת יותר מכל נוסחה תיאורטית – ‘אומר חיים׳ קוראים לזה. מה שהחיים אומרים.
כשתרבות וחברה רוצים לתגמל נושא הקרוב לליבה היא עושה זאת בכל האמצעים.
בשפה, בבחינות הבגרות, בלימודים אקדמאיים, במשחקי הילדים, בתרבות הפנאי, בספורט, בחקיקה, בנאומי הלל, וגם בתגמול ראוי ל״נושאי הלפיד״.
אז הנושא הכי ראוי וחשוב שם אצל ״חובבי ציון״ האלה הוא כמובן ג׳יהאד ורצח יהודים.
ואם כך, אין להתפלא שנמצא את התופעה הזו בכל המרחב ללא שום פינה שתחמוק מכך. זה נושא עקרוני, מהותי. רעיון על תרבותי מופיע בכל רבדי המציאות.
(אגב, מה התרבות אצלנו מעודדת ?).
הנה כמה ציטוטים מהספר:
״תכנים מסיתים מובלעים בכל מקצועות הלימוד, בשיעור לשון, בשיעור ספרות, בשיעורי חינוך איסלאמי, ובשיעור בנושא ״בעיות בנות זמננו״.
״מערכת החינוך משקפת את ציפיות החברה מהאדם הצעיר, המשמעות היא שהערכים המובעים בהצגות, בטקסים, ובמיצגים הללו משקפים את ערכי החברה..״
״האדם הוא תבנית נוף מולדתו, והחברה משקיעה רבות בעיצוב הנוף הזה. כשהפלסטיני מסיים את שעות הלימודים ומחפש פעילות פנאי – טלוויזיה, כדורגל, תנועות נוער פעילות בטבע, קריאת ספרות ושירה- המרחב החברתי והתרבותי רווי כולו באותם מסרים: האדרת מחבלים, עידוד טרור, אנטישמיות ודה לגיטימציה של ישראל״.
ומדוע נזכרתי בספר הזה ?
לאור דברי ההבל הטיפשיים המעידים על חורבן אינטלקטואלי ומוסרי של ראש השב״כ לשעבר ששותפים לו רבים בצמרת הביטחונית שלנו.
במציאות הזאת מצופה מאנשי רוח בעלי שיעור קומה, להפריך את הכשל הזה ולחשוף אותו באומץ, להציב אלטרנטיבה ראויה ולא לעסוק בישיבה במעגלים על קפה ומאפה ולדון על ״כללי השיח״.
בירור האמת הוא הנושא החשוב ביותר כיום וכל אחד וכשרונו ותפקידו בהקשר הזה.
ויתור על הבירור הזה יגרום שפשוט נמות מחובקים יחד ומאוחדים. זה הכל..
ומילה אחרונה, אם אנשי רוח עוסקים בנימוסים והליכות בלבד, מה יעשו ההמון ?
עולם הפוך לגמרי..
