מעבר לקו הירוק והשער הצהוב: עירית לינור על הקשר החדש בין גוש עציון לקיבוצי העוטף
בכתבה של יגאל מוסקו לחדשות 12, על הקשר החדש בין תושבי גוש עציון לבין קיבוצי העוטף, בלטו דבריו של אבידע בכר מקיבוץ בארי.
בכר, ששכל את אשתו ואת בנו בשבעה באוקטובר, טלטל את הלב כשאמר: "אני אגיד דבר קשה, מזל שהשבעה באוקטובר קרה בבארי. אני חושב שאם זה היה קורה בגוש עציון, מה אני הייתי אומר באותה שנייה. הייתי אומר, 'מה הם גרים שם'? הייתי אומר, אולי, 'מגיע להם', הייתי אומר את כל הדברים הכי קשים שיש בעולם. מזל שזה קרה אצלי בבית, מזל שאת השיעור הזה, שילמתי עליו הרבה מאוד, מזל שאת השיעור הזה למדתי".
אך באילו תנאים מתקיים המפגש בין האנשים הטובים מניר עוז ובארי לבין אנשי גוש עציון?
המפגש החשוב, הצורב, היה כאשר לוחמים מהגוש עזבו הכול ונחלצו לעזרת אחיהם בקיבוצים.
חלקם שילמו בחייהם. אחר כך באו מפגשים כמו אלה שתיעד מוסקו: בעצרות חטופים, בגוש עציון ובקיבוצי העוטף.
באחת העצרות, הרבנית הדסה פרומן מתקוע מדברת על תחושת שותפות בין אנשים שקשורים לאדמה.
תושב נווה דניאל מדבר על תמיכה בעיסקה אחראית, אחר מביע זעזוע מבן גביר וסמוטריץ'.
ברקע קוראת המנחה את רשימת החטופים ואחרי כל שם צועק הקהל "עכשיו!".
קיבוצניקית מבארי מודה שנוכחות אנשי הגוש בעצרות עוררה בה חשד בתחילה (למה? מדוע היא חושדת?) אבל בסופו של דבר השתכנעה שהם באו בלב פתוח ובנפש חפצה ואולי הם יוכלו "להשפיע מבפנים". ככל הנראה יסייעו לציווי "עכשיו".
אך באילו תנאים מתקיים המפגש בין האנשים הטובים מניר עוז ובארי לבין אנשי גוש עציון?
חיזוק לתפיסת הקיבוצניקים את המתנחלים כ’יחצ"נים שימושיים' מתקבל גם מסיור שערכו בקיבוץ בארי. מדריכת הסיור מבארי אומרת למתנחלים בגלוי, ובחיוך אוהב: "התקווה שלי זה שאם הצעקה לעסקה תבוא מכם – היא תישמע אחרת ממה שהיא באה ממני, ובגלל זה הקשר איתכם הוא חשוב ויקר לי מאוד".
הקשר יקר לא מפני שהם אחים, לא מפני שחלקם חירפו את נפשם בשבעה באוקטובר ויצאו להילחם למען הקיבוצניקים, אלא כי אנשי הגוש פשוט נראים להם יותר אפקטיביים.
הם עדיין מאמינים בשקר שעל פיו נתניהו לא מסכים לעסקה כי החטופים הם שמאלנים.
מוסקו, מצידו, מוסיף פרשנות:
תנועה טקטונית של התקרבות בין שני מגזרים שהיו פעם "יריבים מרים".
באיזו שנה, חודש, דקה, היו המתנחלים יריבי הקיבוצים? איך התבטאה המרירות, ומצד מי?
אבידע בכר, בכנות ובחשבון נפש אכזרי, ענה על השאלות האלה.
אלון פאוקר, היסטוריון מקיבוץ בארי, מודה שלפני השבעה באוקטובר לא הסכים לחצות את הקו הירוק, מסיבות אידיאולוגיות. אחרי השבעה באוקטובר, האידיאולוגיה נותרה בעינה, אבל כעת הוא לא שונא את המתנחלים, אלא סבור שהם אזרחים טובים שעשו שגיאה והתיישבו במקום הלא-נכון.
בבוא היום פאוקר יפנה אותם באהבה והערכה.
חיה לאה גולדנברג מאלון שבות מכה על חטא שלא השתתפה בדיונים על עתיד ההתנחלויות ולא היתה מודעת "לכעס הגדול שחווה חלק גדול מהציבור עלינו". עכשיו היא אסירת תודה לקיבוצניקים שהפרו את החרם.
חרם של מי על מי?
אחת המתיישבות טוענת שההבדל בין הרצי לנתניהו הוא שבעיניים של הרצי רואים כאב, ובעיני נתניהו – לא.
לא רק עסקת חטופים מנסה להתגבש כאן. במפגשים מנסים להגיע גם להסכמות בתחומים אחרים.
ועדת חקירה ממלכתית ובחירות. אה, ועוד משהו: עניינים כמו הקמת מדינה פלסטינית ושינויים במשטר הדמוקרטי יתקבלו רק בהסכמה רחבה.
גם את הקשר האנושי – שנוצר בזכות אהבת ישראל של מתיישבי הגוש – אפשר למנף כדי להעביר מסר, והמסר ישן ומוכר: בחירות, ביבי אשם, מדינה פלסטינית. תמיד אותו שיר, תמיד אותו סיפור. חבל
מעניינת ההעמדה זו לצד זו של המדינה הפלסטינית והרפורמה המשפטית.
קיבוצי העוטף, שעל פי עדותו של אחד מאנשיהם היו עמוק בשמאל, עדיין לא מוותרים על חלום המדינה הפלסטינית. תגובת אנשי הגוש שחתמו על העצומה היא לא לפסול את עצם הרעיון על הסף, אלא להשאיר פתח להסכמה רחבה. ובמקביל – תיקון המערכת המשפטית, על פי החלטת הרוב, נמצא על אותה מדרגה של סכנה קיומית.
על הדרך הצליח המפגש האנושי המרגש בין מי שתמיד אהבו לבין מי שתמיד חשדו לגייס עוד כמה תומכים לשתי מטרות פוליטיות: ועדת חקירה ממלכתית ובחירות.
שני נושאים שנויים במחלוקת עמוקה, שלאף אחד מהם אין קשר למצוקת החטופים. שניהם פוליטיים במובהק ושניהם חוסים תחת המטרייה של הזדהות עם משפחות החטופים והרצון להתייצב לצידן בשעתן הקשה.
גם הנושא הזה, גם האהבה ותחושת שותפות הגורל שאפיינה תמיד את אנשי הגוש – מגויסת למען מטרה גדולה יותר: הפלת שלטון הימין ואולי גם מדינה פלסטינית.
כמובן, לא כל הקולות מהקיבוצים ומההתיישבות נכנסו לכתבה. אחרי הכול, מדובר בחדשות 12 וביגאל מוסקו. גם להם יש אג'נדה, וזו כופה את עצמה על המפגש הזה.
ברור שלא נשמעו קולותיהם של משפחות החטופים מפורום "תקוה". אנשים כמו צביקה מור או דיצה אור – נשארו מאחור.
גם את הקשר האנושי – שנוצר בזכות אהבת ישראל של מתיישבי הגוש – אפשר למנף כדי להעביר מסר, והמסר ישן ומוכר: בחירות, ביבי אשם, מדינה פלסטינית. תמיד אותו שיר, תמיד אותו סיפור. חבל.
על הרקע הזה בלטו עוד יותר דבריו של בכר, שכן הוא סימן את הפער בין שתי הקבוצות: אלה נחלצו לעזרת אחיהם בלי לחשוב פעמיים, ואלה – בכלל לא ראו בהם אחים. וגם היום, אחרי שהוכחה אהבתם ומסירותם של אנשי הציונות הדתית, יש מי שמנסה לרתום אותם לעגלת השמאל בתמורה לפתיחת השער הצהוב בפניהם.