ראשית, למה אנחנו מקדישים הרבה התייחסויות לשימוש הנפוץ במיזמי אחדות להשפעה על הפוליטיקה? כי אחדות היא בנפשנו, וקידום מדינה יהודית בנפשנו. וכשמשתמשים באחדות כדי להצדיק מדיניות 'מרכז', זה מעוות גם את ערך האחדות, וגם פוגע במה שעבורנו הוא מקור החמצן להמשך קיומנו.
א. כשעוסקים בפוליטיקה, צריך להחזיק כל הזמן בראש את ההבדל בין קידום המדיניות החיונית לקיומנו וזהותנו כעם, לבין רגש האחדות.
לטעמי, אנשי ימין רבים מדי נוטים למיסוך וטשטוש, ונגררים – בלא שהתכוונו לכך מלכתחילה – להמרת הזהות הפוליטית שלהם לפחות ב- 90 מעלות שמאלה.
למשל, הרבעון הרביעי: כתנועה פוליטית, זו כנראה במבחן התוצאה שיטה להמציא מחדש קואליציית 'מרכז' ישראלית, ולמלא אותה באנשי ימין דתיים שהסתנוורו מאופציית האחדות.
בפועל, כשזה גורם לאנשים להיות קהי חושים ביחס לתחלואות קשות במערכת המשפט, בכירי מערכת הבטחון, ומנגנונים חזקים מאוד שמקשים על קידום מדיניות יהודית ציונית – אין בזה ברכה לעם ישראל.
אבל יש עוד משהו. זה פשוט לא יכול לעבוד.
ב. "למה קרס המרכז", שואל יו"ר הרבעון יואב הלר בסימנרים של הרבעון, כפתיח לכל התפיסה.
כשאתה מושפע מאובדן היכולת להבדיל בין טוב לרע, התשובה (שלו) לשאלה נוטה להיות הקיצונים משני הצדדים; או בגרסת אחרת – "אם תוקפים אותי משני הצדדים, כנראה שאני צודק".
לעומת זאת, אילון מאסק המחיש יפה בתרשים קליט אלמנט חשוב ברוח הזמן: תהליכי ההקצנה בשמאל הליברלי הפכו אותו לדת קנאית פרוגרסיבית, השוללת בתקיפות עקרונות שעד לפני רגע היו בקונצנזוס, כמו זהות לאומית ושלטון העם.
לכן, כל מי שינסה להקים בתנאים כאלה 'משהו בתווך שמחבר בין כולם', ימצא את עצמו נגרר יותר ויותר שמאלה (או נתקע בקיר בטון), כי בהגדרה, לעולם לא יהיה בכוחו לרצות תרבות שמונעת ממנגנון פרוגרסיבי.
לכן, גם אם דוחים את דעותיו של אותו פעיל חברתי שהוזמן, המקדם את יום הזכרון האלטרנטיבי ישראלי-פלשתיני, ושעוסק, בעיצומה של מלחמה, ב'סבל של שני העמים, הישראלי והעזתי', ההיגררות הזו להכלה של עמדות קיצוניות נגרמת כי המרכז זז כל הזמן שמאלה.
יודגש: אינני חושב שפעילי הרבעון תומכים באנטי ציונות. אני גם בטוח שרובם אנשים טובים שאכפת להם מאוד מעם ישראל. אבל אני חושב שהם טועים מאוד בהבנת המפה.
ג. אנחנו, וגם העולם המערבי כולו, עומדים בצמתים של הכרעה.
עם ישראל נמצא בנקודת הכרעה, בצומת דרכים קריטי, עבורו וגם עבור העולם.
השבר, הפוקד את התרבות הליברלית בעולם המערבי כולו, גורם לה לנתק את מה שעשוי היה להחזיק ולחבר את החברה יחד. המפה התרבותית והפוליטית משתנה לחלוטין בכל העולם המערבי.
התרבות כולה גוועת, ומניצה מחדש.
לא אנו בחרנו בזה, אלא המציאות היא זו שזימנה לנו פוליטיקה של הכרעה; כלומר זמנים בהם מנגנונים ישנים של לכידות מתפרקים, ונקודות ההכרעה של זהותנו בלתי נמנעות. חיינו כאן תלויים בזה. חיי התרבות האנושית תלויים בזה.
מתוך מחשבה ועין טובה על עם ישראל, ומתוך אהבת ישראל, צריך להיאבק על מדינה יהודית, ולהחזיק עמדה בצומת הדרכים ההיסטורית הזו
ד. הביטוי פוליטיקה של הכנעה, בו משתמשים כדי לבקר את מי שמבדיל בין הכרעות פוליטיות חשובות למיזמי אחדות, הוא מניפולציה רגשית. פוליטיקה היא קידום מדיניות החיונית לבני עמך. עוול לטשטש את זה בשם אהבת ישראל. לא רק שדבר זה אינו סותר אהבת ישראל, אדרבא, מדובר בחלק חשוב מאהבת ישראל. גם אם יש מי שתפיסת המציאות שלו שונה.
יש להשתמש בכללים הדמוקרטיים כדי לקדם מדיניות יהודית ולאומית ביתר שאת, לטובת עם ישראל לדורות. זו ליבת קיומנו.
לצד זה, אך לא במקום זה, צריך לשמור על אהבת ישראל, ולהתפלל שנצא מבוררים לטובה במהרה. ולעשות זאת לא על ידי קיפול דגלים והיגררות למדיניות מפלגת מרכז, מתוך מחשבה מבולבלת שהדבר יביא מזור ורפואה.
לעם ישראל בראשיתו היו שני מנהיגים, משה ואהרן, האמת והשלום.
מתוך מחשבה ועין טובה על עם ישראל, ומתוך אהבת ישראל, צריך להיאבק על מדינה יהודית, ולהחזיק עמדה בצומת הדרכים ההיסטורית הזו.