נתחיל מהסוף – אין דבר כזה "להיות אובייקטיבי".
שמעתם נכון, אין דבר כזה להיות אובייקטיבי.

כל אדם נברא ונולד לעולם בעל אופי מסויים, חברה ספציפית, תרבות והשקפת עולם ייחודיים.
הדרך שבה אנו תופסים את המציאות היא סובייקטיבית.
שאלה: רגע, איך זה מסתדר עם מה שאנחנו כל הזמן אומרים בקבוצה שיש אמת ושקר?
תשובה: נכון, יש אמת ושקר, אבל האדם הסובייקטיבי הוא לא האמת אלא סובייקט שתופס גוון מסויים מהאמת. האמת היא אכן אובייקטיבית (וגם אלוהים, אבל נשאיר את זה בצד כרגע) אבל אדם בודד הוא לא אלוהים.
המחשבה על כך שאדם הוא אובייקטיבי, מסוכנת מאוד.
אז בואו נעשה סדר- עיתונאי הוא לא אובייקטיבי, יש לו אג'נדה, שופט הוא לא אובייקטיבי, וגם לא אלוף בצה"ל. וגם אני- סובייקטיבי לגמרי.
אדם החושב שהוא אובייקטיבי, בעצם חושב שהוא אלוהים..
הוא למעשה תופס את עצמו כלא אנושי, ללא רצונות, ללא טעם אישי, ללא הטיות בחשיבה, וללא אג'נדה. אבל זה כמובן רמייה עצמית בלבד.
כך שופטים למשל, מספרים לנו שהם מחויבים לחוק בלבד ושהם ׳אובייקטיביים׳.
והם נאמנים רק לחוק ולמשפט. זה עולם הערכים שלהם וזהו.
וכך, אנשי אקדמיה חסרי ענווה הבטוחים שהם "השכל הפועל" של אריסטו.
משם הדרך להמצאת ׳טרלולים׳ מוזרים- קצרה ביותר.

מאחר וכל אדם הוא סובייקט, עם העדפות משלו. יש לו גם העדפות ערכיות ופוליטיות. הוא מזדהה עם מחנה פוליטי מסויים המשקף את עולם ערכיו.
הוא יכול (וצריך) לאהוב את כל היהודים כי הם אחים שלו, אבל בסוף, הוא משתייך למחנה מסויים, סובייקטיבי.
אין דבר כזה אדם א-פוליטי. ואין דבר כזה ארגון שמחווה דעתו על הפוליטיקה וקורא לעצמו א-פוליטי. זה תרגיל ידוע של ״ארגונים ישראליים״ בעלי גוון שמאלי, כדי לשבות לתוכם נאיביים ששונאים פוליטיקה, והופכים לאידיוטים שימושיים. עם ההסבר המכובס של "זה לא עניין של ימין ושמאל".
אז מה קורה לאדם שחושב שהוא "אובייקטיבי"? שהוא אלוהים?
בלי לשים לב, הוא מתחיל להטיף לכולם ללכת לפי השיטה שלו בלבד.הוא יכול לומר "אני לא שייך לאף מחנה, ושייך לכל המחנות" ופתאום תמצאו אותו בקמפיין גיוס בכפייה של חרדים לצה"ל.
כי הוא לא מודע לאנושיות שלו, לאג'נדה שהוא שבוי בה באופן טבעי.

באופן פרדוקסלי, רק אדם שמבין שהוא סובייקטיבי, יכול לנהל שיח עם מחנה אחר, ולא לכפות עליו דברים, יחד עם האמונה שיש אמת אובייקטיבית שצריך לשאוף אליה.
שלום עושים בין 2 אנשים סובייקטיבים עם ענווה ולא 2 אנשים שחושבים שהם אובייקטיביים.
וביחס למושג "קונצנזוס" (מחשבה משותפת). זהו מושג אוטופי שלא באמת קיים.
׳האליטה׳, האקדמיה והתקשורת תמיד מגדירים מה הקונצנזוס, והדתיים מיד מחוייבים להתיישר (מי מאיתנו רוצה להיות שנוי במחלוקת? זה לא נעים).
השמעת המילה ‘קונצנזוס׳ מיד מנטרלת כל חוש ביקורת, היא עובדת על הפחד של האדם להיות דחוי ובודד.

ומה לגבי סרבנות?
זה תלוי, אם אנשי שמאל מסרבים בגלל "הפיכה משטרית", זה ׳הקונצנזוס׳, אבל אם אנשי ימין מסרבים בגלל פינוי יישובים, זה אפילו לא "שנוי במחלוקת"- מיד לכלא.
בקיצור, הבנתם.

המילה "קונצנזוס" באה לעצב את "המובן מאליו" בלי שיש צורך בכלל להסביר את זה בשכל, וזה משתיק כל התנגדות.
כל האמנות החברתיות למיניהן, הן בדיוק "סתימת הפיות הליברלית" שמדברות בשם 'הרצון הכללי', ולא באמת צריך לשאול את האזרחים מה דעתם.
כשאדם חושב שהוא אלוהים, הוא הופך להיות מתנשא, מנותק וביריון שכופה את הערכים שלו (בסגנון ליברלי כמובן..). הוא הופך להיות" נשיא או"ם" כזה שתמיד מבין את 2 הצדדים.
גם את החמאס וגם את ישראל. גם את הנוח'בות וגם את הלוחמים ששמרו עליהם. גם את הימין וגם את השמאל.
אבל הוא לא באמת מבין את כולם, זה רק מה שהוא מספר לעצמו.

אז מה עושים? קודם כל מבינים שאין דבר כזה "אני לא ימין ולא שמאל" או "מרכז" (בדרך כלל זה שמאל) מזכירים לאנשים כאלו שהם רק בני אדם, בדיוק כמונו.
וזה לגיטימי ואנושי, ולא יכול להיות בכלל אחרת, להחזיק בדעה סובייקטיבית מצד אחד, ולשאוף לאמת אובייקטיבית מצד שני.

אחרי הכל אנחנו רק בני אדם.