א. נתחיל ממקום מופלג הרבה יותר מהאירוע הדרמטי של אתמול, מהזיווג המהולל שיצרה התרבות הפרוגרסיבית בחברה המערבית.
החתן הוא התפיסה שאין אמת ואין עובדות. הכלה היא טינה עצמית עמוקה המושלכת על הזהות הלאומית. הזיווג ביניהם יצר תרבות הרואה במלוא כל הארץ נאציזם-גזענות-פאשיזם-דיקטטורה.
העמדה הזו, המשלבת חרדה קיומית, נרקיסיזם עמוק, וטינה חברתית, יוצרת לגיטימציה ואף מצווה מוסרית עליונה למגר את היריב בכל דרך, להציל את החברה מעצמה.
תרבות זו קבעה הגדרה פיזיקלית נוקשה בה האלימות שייכת לימין והסובלנות לשמאל, בהגדרה.
מי שרואה באלימות לא מעשה רע אלא הגדרת זהות של יריבו הפוליטי, חזקה שידרדר את עצמו לאלימות הנוראה ביותר.
לכן, מאז שתרבות זו באה לעולם, האלימות הפוליטית נטתה הרחק שמאלה במערב.
ב. כמובן שמפנה דרמטי זה לא פסח על ישראל, והוא פרץ במלוא עוצמתו בשנה וחצי האחרונות.
אבל גלגלי התודעה זזים לאט, ורוב האנשים העדיפו להשתבלל במוכר להם.
השמאל נתן לגרעין הפרוגרסיבי הצומח בתוכו לאיים במלחמת אזרחים והפיכה צבאית, בעוד הוא ממשיך לקרוא לעצמו ליברל וסובלן מעצם שורש יצירתו.
הדתיים המשיכו לחשוב שהם צריכים להשתדל יותר בנושא אחדות והלכו לראות שוב את הסרט אגדת חורבן.
מלמדי הזכות, שלא טרחו ללמוד באמת מה פירוש ללמד זכות, הלכו להיפגש ולרצות את ראשי הבריונים, בהסבר מלומד שכנראה ממש הכאבנו להם וגרמנו להם להרגיש שדורסים אותם.
ומערכת אכיפת החוק דאגה לתפור כל פעם מחדש את הפירוש המשפטי המעודכן למושגים 'הסתה', ו'אלימות', כדי להתאים אותם למי שבהגדרה הפיזיקלית של קיומו הוא אלים, איש הימין כמובן.
אבל גם הטובים שבכל אלה לא טרחו להבין את רוח הזמן הבאה עלינו, ואת המאפיינים המהותיים של תרבות פרוגרסיבית.
ג. לכן גם בימים אלה ממש, אנחנו לא מתמודדים חזיתית, תורנית, רעיונית, ציבורית, חברתית, מוסרית ומשפטית, עם מה שהכי מאיים על לכידות פנימית ותרבות דמוקרטית, והיא תרבות פרוגרסיבית המקדשת אלימות, בריונות והפיכה שלטונית, כלפי מלוא כל הארץ ימין פאשיסטי-גזעני-דיקטטורי-נאצי.
יותר מידי אנשים שיודעים להשמיע את קולם בנושאים ציבוריים ממשיכים להפנות את המבט לכיוון השני, לחפש את הפתרון בחוסר הקשבה והכנסת אורחים הדדית, ולחזור על דרשות של לימוד זכות שלא מן העניין.
יותר מידי מחנכים בתוך הציבור שיודעים מעולה להרים את קולם ולחתום על עצומתם בכל פעם שיש ספק קל שבקלים על אלימות של בחור חובש כיפה, ממלאים פיהם מים על קריאות ואמירות קיצוניות שבקיצוניות, לא בשוליים של הטוויטר, אלא מעל במות של מחאות, מפי אנשים בכירים מאוד, אליטה שבאליטה, קצינים בכירים במיל', מנהיגים, אומנים, שממשיכים גם עכשיו לקבל מיקרופון.
הגיע זמן ליותר מודעות מה מעוללת לנו צורת חשיבה פרוגרסיבית, ושנתאחד להוקיע אותה מתוכנו, רעיונית, חברתית ציבורית ומשפטית.
מצ"ב כמה טעימות קטנות מהשנה האחרונה, סימני דרך של תרבות שמאבדת את עצמה ואותנו לדעת.
מטיבי לכת יכולים קצת להעמיק בחיפוש ברשת אחרי הביטוי 'סובלנות דכאנית'.