חלק מעולם הרעיונות שממש מאתגר את קיומנו קשור ברעיון 'האנטי קולוניאלי' שמושתת עמוק בחשיבה המערבית כיובל שנים(בתזמון מושלם אחרי שחרור ירושלים!). הוא לא מסתפק בהסגה מארצות שנכבשו, אלא מתהפך על עצמו פנימה, ומכרסם בעצם הביטחון העצמי הקיומי, תרבותי ולאומי של המערב. הוא מייצר קולוניאליזם הפוך, סגידה למיעוטים ומהגרים, חוסר יכולת לשמור על גבולות המדינה, ושטיפת אדמת אירופה בכיבוש מוסלמי הדרגתי, שישמח להפוך את אירופה כולה ל'דאר אל אסלאם'.
הרעיון הזה מחלחל עמוק לישראליות.
השפעת התפיסה הזו מייצרת מצב תודעה שהסכנה הגדולה ביותר היא אנו עצמנו, והשימוש לרעה בעוצמה שלנו, ומטשטשת מודעות מסכנת הרוע של אויב חיצוני בהיותו מוגדר כמיעוט-מוחלש-נכבש. לכן מאז שחלחלה אלינו אותה תפיסה, איננו מסוגלים ליזום תקיפה נגד אויבנו, אלא רק להתגונן ב'מידתיות'.
כדי להכיל את הסתירה עם רגש הקיום הציוני ולהתנקות מ'פחד הכובש', נוטים אצלנו למקם את ה'אנטי קולוניאליזם' הזה מעבר לקו ירוק מדומיין המפריד בין שני העולמות, קו שנוצר ממש יחד עם היווצרות תרבות האנטי קולוניאליזם, אחרי ששת הימים. מצד אחד של הקו הירוק הדמיוני ציונות ובטחון בקיום הלאומי, מצידו השני של אותו קו מדומיין רגשות אשמה, תודעת כיבוש, אובדן בטחון לאומי מוסרי קיומי, שמפעם לפעם מושלכים על תושבי יו"ש ותומכי ההתיישבות, בקמפיינים נוראיים של 'אלימות המתנחלים'.
אך למרות הניסיון לפצל, הרעיון הרעיל מחלחל בנו, מטשטש את הסכנה הקיומית, עד שהקולוניאליזם ההפוך מתפוצץ עלינו בתוכנו בגבולות 48'.
תחילת הפיכחון עליו כדאי לעבוד קשה כדי לעורר היא ההתעוררות מהקו הירוק המדומיין. לא רק שהאיסלאם לא מכיר בו, אלא גם השמאל במערב. רוב הצעירים בארה"ב סבורים שהפתרון לסכסוך הוא כיליון מדינת ישראל, כיוון שהיא סך הכל 'פרויקט קולוניאלי'. מי שצועק בעולם לקץ הכיבוש, מתכוון לתל אביב. מי שמתיר את דמם של 'המתנחלים', מתכוון לתושבי בארי.
הסכנה איננה העוצמה שלנו, אלא מנגנון ההשמדה העצמי של האנטי קולוניאליזם.
שחרור מלפיתת רעיון הקולוניאליזם ההפוך הנועד להתפוצץ עלינו מבפנים, והחלפתו בתודעת קיום יהודית, היא תנאי לפתרון המבוי הסתום של 'היום שאחרי'.
