ערב טוב.
עיקר ענייינה של הקבוצה הזו כפי שמופיע בהגדרות הקבוצה היא ״סור מרע״.
להסביר את השיטות, את הרעיונות, את הדעות ולא לפחד מתיאור המציאות כפי שהיא.
לא. זה לא הורס את העין הטובה. זה רק מעצים ובונה אותה.
רק אחרי מבט מפוכח, אפשר לבנות את הטוב באופן אמיתי ולא דמיוני.

לפני כשבוע פרסמה בת שבע סדן, בת להורים שנרצחו בקרית ארבע את הדברים הבאים (ההדגשות שלי)
סליחה שראיתי רק את הטוב
בימים האחרונים אני עסוקה בניחום אבלים.
אי אפשר לנחם 1400 משפחות.
אז אני הולכת רק אל היתומים משני הורים, אלו שגם אליהם נכנסו מחבלים אל תוך הבית ורצחו באכזריות אבא אמא, ולפעמים גם אחות ואח ועוד אחות או סבא, ולפעמים גם חטפו אחות.
רק אליהם אני הולכת.
רוצה שיסתכלו לי בעיניים.
רוצה שיראו את הכאב והגעגוע שלא מרפים.
רוצה שיראו שאפשר לחיות. כן. ממש לחיות.
אבל הם, הם לא מסתכלים בעיניים.
הם בוהים בחלל.
בוהים בחלל שנוצר בתוך הלב שלהם,
ובבור שנפער בלב הקיבוץ שלהם.
ולרגע הם שוכחים ואז הם מדברים רגיל ומספרים על אבא שהיה חקלאי ואמא שאהבה פרחים, ואז שוב המבט הזה.
זהו.
ומכל הדברים שאני לא אומרת אני הכי רוצה להגיד סליחה.
סליחה שאחרי שההורים שלי נרצחו באכזריות בתוך ביתם, בחדר השינה שלי,
בחרתי בחיים.
בחרתי להפנות מבט מהרוע ולהתרכז בצמיחה.
גידלתי ילדים, בניתי בית, פיתחתי קריירה, חייתי,
נהניתי מאוכל, ומטיולים וממוזיקה
וצילמתי אלפי תמונות של חיוכים.
סליחה שבחרתי בחיים בחרתי להפנות את הקושי אל הקב״ה ולבסס עוד קומה באמונה
בחרתי לקחת את תעצומות הנפש שמצאתי בתוכי
ולהפנות אותם לנתיבים של עזרה והקשבה.
בחרתי ליצור ולצייר, לכתוב, לרקום ולסרוג.
בחרתי להשקיע בפיוס בין חלקים בעם, להיפגש לדבר ולהקשיב.
בחרתי להתפלל ולהאמין בטוב.
אני רוצה לבקש סליחה, שלא הפניתי מבט אל הרוע, לא השקעתי אפילו קמצוץ של מחשבה במחבלים שרצחו את הוריי, לא התעניינתי ברוע באכזריות ובשפלות שלהם,
לא שאלתי את עצמי איך זה קורה, ומי חינך אותם, לא שאלתי את עצמי למי הם נתנו השראה וכמה חמאסניקים למדו מהם.
לא התעמקתי בתקציבי הענק שמשפחותיהם קיבלו,
ובמעמד והכבוד שהם הסבו לקרוביהם.
לא שאלתי מה התשתית הרעיונית שהובילה אותם למעשה נתעב של רצח אנשים חפים מפשע בביתם.
סליחה, שלא נלחמתי, ולא צעקתי שהם רשעים ואכזריים ושפלים ונתעבים
לא ביקשתי נקמה.
אף פעם לא חשבתי על נקמה.
המילה נקמה בכלל זרה לי. ואפילו כשאני חותמת את שמם בהי״ד, ואני נזכרת שזה ראשי תיבות של ה׳ יקום דמם, אני משליכה על ה׳ את האחריות לנקום. לא עליי.
אני, ידיי נקיות. אני מהטובים. מאלו שאוהבי אדם, ולא יכולים להרוג זבוב. הפציפיסטית, כפי שאבי היה משוויץ בי.
סליחה שלא ראיתי את הקו שנמתח בין המחבלים שטבחו בנוסעי האוטובוס במעלה העקרבים, ואלו שחדרו לבית ספר במעלות, לבין הצלף שירה בשלהבת פס, ושני הנערים החמאסניקים שרצחו את הוריי.
סליחה שלא ראיתי שהרצח של הוריי היווה השראה לרוצחים של משפחת פוגל, ולחיות הטרף הלא אנושיות שטבחו בחברי קיבוץ ניר עוז, בארי ונחל עוז.
סליחה שתמיד הפנתי את מבטי לניצולים, לסיפורי החיים שהם בנו, ומהם למדתי.
סליחה שסיפרתי את סיפורי שלי, ומעולם לא הזכרתי את אותם רגעים זוועתיים שבהם הוריי היו לכודים תחת ידם הנפשעת של שני בני 16 נבלים.
סליחה שהעיניים שלי לא יכולות להפנות מבט אל רוע טהור והאוזניים שלי לא יכולות לשמוע צרחות אימה.
סליחה שלא עמדתי בשער והזהרתי מפני הרוע.
סליחה שהשליתי את עצמי שמדובר ביחידים, ושיש ערבים אחרים.
סליחה שהצטרפתי לקונספציה שאם רק תינתן להם תעסוקה ורווחה כלכלית אז אפשר יהיה להושיט להם יד לשלום.
סליחה שהאמנתי שמשוחררי עסקת שליט יחזרו למוטב, ולא יעיזו לעסוק בטרור כי הרי מדינת ישראל הבטיחה שהיא תהרוג את מי שכן.
סליחה שהתפעלתי ממערכות הטכנולוגיה המרשימות של ישראל, שתרמו לאשליה שאפשר להתגונן מפני אוייב שפל מבלי להתלכלכך בהתקפה ובהרג.
סליחה שנשביתי באשליית המדינה המערבית היחידה במזרח התיכון, מדינת ההי-טק העשירה, שמדברת בשפה תרבותית וליברלית בשכונה שאין בה ערך לחיי אדם.
סליחה שהסכמתי עם מדיניות הסבבים והמחוות שמשיגה כל פעם כמה שנים של שקט מדומה ובו בזמן מעלימה עין מהסרטן הממאיר שממשיך להתפשט ולחרוש מזימות.
סליחה שלא צעקתי מספיק. שלא אמרתי: דיי!!
שלא זעקתי שהמועדון שלנו, של יתומים משני הורים כבר סגור, ואין אפשרות להיכנס אליו.
וככה ביום אחד נוספו אליו 13 משפחות. 13 זוגות הורים שנרצחו והותירו אחריהם יתומים שחלקם חטופים.
סליחה.