השיח הציבורי בישראל חרג מזמן מגבולות הוויכוח הפוליטי והפך לזירת קרב יצרית, שבמרכזה אדם אחד: בנימין נתניהו.
הטירוף מבטא לא רק מחלוקת לגיטימית על דרך, אלא תופעה עמוקה של דמוניזציה, המשתמשת בשיטות של 'רצח אופי' היסטורי כדי לשתק את ההנהגה ולהנדס תודעה של ציבור שלם.
א. השורשים ההיסטוריים: שיטת קעקוע הלגיטימציה הפוליטית
השימוש בדמוניזציה ככלי פוליטי אינו המצאה מקומית.
תחת משטרים טוטליטריים, כמו בברית המועצות של סטלין, 'קעקוע הלגיטימציה של דמות פוליטית היה שלב הכרחי לפני חיסולה. כך הוצג היעד לחיסול פוליטי לא רק כטועה מבחינה פוליטית, אלא עבר תהליך של 'מחיקה' ודמוניזציה מוחלטת. שמו הופך למילת גנאי, והתגובות לאישיותו הופכות להיות קיצוניות ממש.
זוהי התוצאה של תיאורו כבוגד וכמי שמוּנע משיקולים אישיים בלבד.
המטרה בשיטה זו היא ליצור 'זיהום' סביב הדמות; ומי שמעז לתמוך בה, מוקע מיד כשותף לפשע.
הביטוי 'אני לא ביביסט' הוא הגלגול המודרני של אותו פחד מהוקעה חברתית.
הביטוי 'אני לא ביביסט' הוא הגלגול המודרני של אותו פחד מהוקעה חברתית
ב. האבסורד המלחמתי: הנהגה תחת מצור משפטי
שיא הטירוף מתבטא בדרישה שראש ממשלה יבזבז שעות יקרות על ספסלי בית המשפט בעת מלחמה רב־זירתית.
במקום לאפשר לראש הממשלה להתמקד בניהול המערכה – כוחות פוליטיים ומשפטיים מתעקשים על המשך המשפט, כאילו מדובר בימי שגרה אפורים.
פגיעה בראש הממשלה הרי תקריס את מחנהו הפוליטי. ומבחינתם זה עדיף אפילו על פני היציבות והמיקוד הנדרשים לביטחון המדינה.
זהו טירוף מערכות שאיבד כל שיקול דעת לאומי רציונלי.
כל קואליציה מבטאת את סך האילוצים וההסכמות שבין חבריה. אף אחד לא יוצא עם כל תאוותו בידו
ג. שקר 'הזנב המכשכש': מניפולציית השותפים
כחלק מהנדסת התודעה, השמאל מבליט את המפלגות הקטנות השותפות לקואליציה ככאלו ש'מנהלות את האירוע וסוחטות את הממשלה'.
זהו שקר מובנה. למפלגות אלו יש דרישות לגיטימיות כחלק מהמשחק הדמוקרטי, אך הן מצטרפות לקו המדיניות המרכזי ומשפיעות עליו, ולא קובעות אותו.
הצגתן כמי ש'סוחטות' או 'קובעות' נועדה להנדס פחד בקרב הציבור החילוני והליברלי ולייצר דמוניזציה נוספת לממשלה כולה.
מוזר שבממשלת בנט-לפיד, מנסור עבאס לא הוצג כסחטן ותומך טרור אלא כשותף, למען 'שותפות היסטורית מרגשת' עם הציבור הערבי.
ד. הנדסת תודעה על סטרואידים: הלחץ על ה'תפר'
במקום דיונים רעיוניים, מופעל לחץ מנטלי כבד על הציבור שנמצא 'על התפר'.
נושאים רגישים כמו גיוס חרדים מועלים לראש סדר היום לא מתוך רצון כן לפתרון – הרי כל ממשלה נאלצה לתמרן במורכבות בנושא הגיוס – אלא ככלי לייצור איבה פנימית.
זוהי הנדסת תודעה שנועדה לפרוט על עצבים חשופים ולמנוע מהאזרח הפשוט לראות את התמונה המלאה.
ולאלה מימין המאוכזבים מצעדי הממשלה: זכרו, כל קואליציה מבטאת את סך האילוצים וההסכמות שבין חבריה. אף אחד לא יוצא עם כל תאוותו בידו.
לעיתים אויבו של הטוב הוא הטוב ביותר האוטופי, שאינו בר מימוש.
ה. מדריך לאזרח הפשוט
כדי לחזור לשיח בריא ועצמאי, ראוי לאמץ חשיבה ביקורתית בסיסית. ונפרט:
1. שאלת האילוצים והמחירים
לפני שאתם מגבשים עמדה נחרצת, שאלו את עצמכם: "האם אני באמת מכיר את כל האילוצים, הקשיים והמחירים של כל חלופה?" הפוליטיקה היא 'אומנות האפשר', ובדרך כלל מדובר בבחירה בין חלופות רעות.
מי שמציג פתרון 'פשוט' או 'מוסרי' בלבד – כנראה מוליך שולל.
2. הדגשת האישיות הפרטית
נציג ציבור נמדד ביכולתו לממש מדיניות. חזותו המצודדת, נועם הליכותיו, או היותו אדם ׳ערכי׳ כמעט אינם רלוונטיים. רק השאלה מהן עמדותיו הציבוריות.
3. מבחן הניטרליות
אם מהלך מסוים שעשתה הממשלה היה נעשה על ידי מנהיג מהשמאל, האם הוא היה מוצג באותו אופן על ידי התקשורת? ומה שהוא אמר בעבר? הארכיון הוא מתנה נפלאה לבחינת עקביות ורציפות רעיונית ומנטלית.
4. סירוב להתנצל
הפסיקו להשתמש בביטוי 'אני לא ביביסט'! דעה עניינית אינה זקוקה לתעודת כשרות מוסרית מאף אחד.
זה נכון גם ביחס להטחת האשמות בכם ולדחיקתכם אל הקיר כדי שתתנערו מהשותפים למחנה הפוליטי כולו ("לא הצבעתי לו אבל…").
5. זיהוי הסטת המוקד
כשמנסים לשכנע אתכם שנושא הגיוס או שר כזה או אחר הם חזות הכל, זכרו שמדובר בטקטיקה של הסחת דעת, חסרת משמעות ביחס לסוגיות הגדולות, מהישגים אסטרטגיים או ממורכבות המערכה. זה בערך כמו, להבדיל, להתמקד בפח האשפה או בשירותים שבבית ומהם להסיק על כל הבית. הפרטי והלאומי כאחד.
סיכום
השנאה הממוקדת בראש הממשלה היא משום שהוא מהווה ׳אבן הראשה׳ של המחנה הלאומי כולו, של נושאי ה'ברית היהודית'.
במקום שבו לא מתנהל כלל ויכוח רעיוני ואידאולוגי מבוסס עובדות, הדרך הראשית לפרוץ את המצור המנטלי לא מתחילה בטיעון מזוקק; היא מתחילה ביישור הגב, בחיוך גדול ובשמירה על חירות תודעתית.