כמה פשוט היה עולמנו, אם כל מה שהיינו רוצים היינו מקבלים עכשיו ומיד, בלי סיבוכים ובלי עיכובים.
כך עובדת המחשבה של ילד קטן, שלא מסוגל לדחות סיפוקים. אבל כשמבוגר מתנהג כמו ילד, זו כבר בעיה. וכשאנשים מבוגרים רוצים שכל החלומות שלהם יפעלו במרחב הציבורי ״עכשיו״ – זו כבר בעיה גדולה, משום שבסוגיות ציבוריות יש הרבה מרכיבים ומשתנים שצריך לקחת בחשבון.
בסוגיות ציבוריות יש הרבה מרכיבים ומשתנים שצריך לקחת בחשבון
יודגש: חשוב לחלום, וחשוב לשאוף. ואסור להחניק את החלומות, ויש לפעול לממשן. אבל בסוגיות ציבוריות צריך לדעת שאין דבר כזה ״עכשיו״, כי המציאות המדינית וההיסטורית מתקדמת בתהליכים.
כמה דוגמאות:
שלום עכשיו – 'זכות הבכורה' לשימוש במילה ״עכשיו״ בסוגיות ציבוריות נתונה לארגון השמאל הרדיקלי ״שלום עכשיו״. האם יש אדם אחד בעולם שלא בעד שלום? האם יש אדם אחד בעולם שלא רוצה שזה יהיה עכשיו?
אבל נראה שהתרבות של המדינות הרצחניות שסביבנו קצת שונה; הם רוצים להרוג את כולנו עכשיו, ושום הסכם שלום לא יעצור אותם. ארגון זה יעזור לנו להבין את הסיסמה ״עכשיו״ ואת השלכותיה המדממות.
אבל נראה שהתרבות של המדינות הרצחניות שסביבנו קצת שונה; הם רוצים להרוג את כולנו עכשיו, ושום הסכם שלום לא יעצור אותם
אחדות עכשיו – כמו ערך השלום, כך גם הערך החשוב ׳אחדות׳ נחטף ונוכס לאג׳נדה שטחית. הרי כולנו בעד אחדות וכולנו רוצים שזה יהיה עכשיו. הניסיון לעשות ״אחדות עכשיו״ דומה להשטחת המילה ״שלום״ שהובילה לשפיכת דמים מתוך נאיביות קיצונית. אחדות עושים בלי טשטוש אידאולוגי ובלי רידוד רעיוני. זהו דבר שמתבצע לאורך זמן תוך כדי חיים משותפים וחיבור לשורשים והרבה רצון טוב. והכי חשוב, בלי אג׳נדות פוליטיות במסווה של שיח אחדות.
עסקה עכשיו – כולנו רוצים את החטופים בבית עכשיו; כן, גם מי שלא עונד את הסיכה הצהובה על דש בגדו וגם מי שלא הולך לכיכר החטופים. אך האם יש עסקה שתביא את כולם עכשיו? לא. אז למה ממשיכים לרמות את הציבור? ברגע שתהיה עסקה שגם תחזיר את כולם עכשיו וגם תדאג לכך שחמאס לא יהרוג עוד יהודים, זה יקרה. ובנוסף, הלוחמים נמצאים בעזה ומסכנים את חייהם יום יום – זו הדאגה והפעולה האמיתית לחיי החטופים; וזה נעשה יום יום, בעקביות, הרחק מעיני התקשורת שרוצה הכל עכשיו.
גיוס חרדים עכשיו – אני בעד שחרדים יתגייסו לצבא, כי חסר לנו כוח אדם. אבל סוגיות של אמון וסוגיות תרבותיות לוקח שנים רבות לבנות ולפתור. וגם אין בצה״ל מסגרות מותאמות למספר החרדים שרוצים לגייס.
הבוקר פורסם במאמר בעיתון דתי, תחת הכותרת ״הציונות הדתית מפספסת את האירוע״, שסוגיית גיוס החרדים היא לא בעיית כוח אדם, אלא שצריך 'לחנך אותם' באמצעות סנקציות: ״אם לא תפעילו לחץ לא פרופורציונלי על הציבור החרדי עכשיו, לא תהיה לכם הזדמנות נוספת״.
כלומר: לא ״גיוס עכשיו״, אלא ״חינוך עכשיו״. חינוך, כידוע למחנכים, לא עושים בסיסמאות ״עכשיו״ ובוודאי שלא בכפייה. ושאלה למחשבה: האם גם מגזרים אחרים צריך לחנך עכשיו, או רק את החרדים?
אז מה עושים בינתיים? אפשר לעשות הרבה דברים, אבל שום דבר לא ייבנה בבת אחת ועכשיו אלא בצעדים מדודים ומחושבים, עם הרבה שכל ולא בצעקות מלאות אמוציות המטשטשות חשיבה ומבטלות ערכים נוספים.
אז מה עושים בינתיים? אפשר לעשות הרבה דברים, אבל שום דבר לא ייבנה בבת אחת ועכשיו אלא בצעדים מדודים ומחושבים
הניסיון מראה לנו ש״עכשיו״ פשוט לא עובד.
כולנו בעד שלום, אחדות, השבת החטופים וגיוס חרדים. המציאות הציבורית מורכבת מהרבה מאוד משתנים וצריך לקחת בחשבון את כולם. הדברים יקרו בצורה תהליכית עם הרבה מאוד עמל, הסברה ציבורית ואידאליזם ריאלי, ולא בצעקות ״עכשיו״.
כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא.
שבת שלום!
