קודם כל, שמחתי לקבל הרבה הודעות מאנשים שחשבו והציעו הצעות שונות. זו היתה בדיוק המטרה, שתחשבו ותגיעו גם לתשובות משלכם. אנחנו משתפים תובנות שלנו, אבל מטרה ראשונה במעלה היא ללמוד בעצמכם לפרק שאלות ואמירות כאלה לגורמים ולהרכיב מחדש ולא ללכת שולל אחרי סיסמאות מושכות.
הנה ההצעה שלי:
א . עסקנו כאן לא מעט בצורך להיזהר ממניפולציות שמשחקות לנו במוח ובלב, ומאמירות שנשמעות נכון אבל כשמפזרים את מסך הערפל סביבן מתגלה התעתוע ונחשפים המוקשים.
איך עובדת מניפולציה? מייבאים משפט שאכן יש הקשר מסוים שהוא נכון, ומשתמשים בו בהקשר שמבלבל ומתעתע בנו ובמציאות.
ב. בוא נפרק את המשפט הזה לאט:
האם סכנות פנימיות עשויות להיות חזקות יותר מסכנות חיצוניות מוחשיות?
נניח שזרמנו עם זה.
מה הסכנות הפנימיות הכי מאיימות כרגע? קבוצות מסוכסכות שמונעות מאיתנו להילחם יחד? צה"ל קרוע מבפנים? זה הסיפור?
מה לגבי חולשה לאומית, אובדן הרצון לנצח, ניתוק מהזהות, התמכרות לשקט, קונספציית ההכלה וההסדרה ואשליית נגמרו המלחמות?
זה לא מסוכן יותר מהאיום החיצוני? האם לא ראוי להיאבק על הדברים האלה, אם כבר השכלנו לחפש סכנות פנימיות?
הנה מספר חלופות מדויקות יותר לטעמי למשפט 'האויב האמיתי איננו איראן אלא הקיטוב הפנימי':
'האויב האמיתי איננו איראן אלא שכחת ערך הנצחון'.
'האויב האמיתי איננו איראן אלא האובססיה וההתמכרות לשקט, המחשבה שנגמרו המלחמות, סגירת יחידות צבא ואי התחמשות'.
'האויב האמיתי איננו איראן, אלא תפיסה אנטי מוסרית שיוצרת מנגנון משפטי שרודף אחרי החיילים וכובל את ידיהם בשדה הקרב במקום אחרי האויב האמיתי'.
'האויב האמיתי איננו איראן, אלא הניכור לזהות היהודית שרק בשמה אנחנו חיים כאן'.
'האויב האמיתי איננו איראן אלא מחשבות מופרעות שהימין הוא האויב האמיתי'.
'האויב האמיתי איננו איראן, אלא ההתעלמות מכל הדברים שמניתי כאן ומחשבה שאפשר להחליף אותם בפוליטיקה של הכנסת אורחים'.
כל אלה הם סכנות תודעתיות פנימיות שלדעתי מסוכנות יותר מהאויב החיצוני.
מי שכבר רוצה לנגן על הצליל של סכנה תודעתית פנימית, מומלץ להתחיל ברשימה זו. זה מותאם יותר למציאות, ולא רפלקס שגוי של דתיים שיש להם רק פטיש (שולחן עגול קפה ומאפה) ולכן חושבים שכל בעיה היא מסמר (שנאת חינם).
ג. לצד זה, אכן יש פעמים שמחלוקת פנימית מקצינה עד כדי איום שמסוכן יותר מאויב חיצוני: למשל, מתי שמשתמשים בה כדי לאיים על פירוק הצבא, סרבנות להתייצב למלחמה, וקריאה למרי אזרחי ואנרכיה תוך כדי מלחמה. אלה תופעות שחייבים למגר מהר, הן באמת יותר מסוכנות מאויב חיצוני. אלה קוים אדומים של מחלוקות לגיטימיות.
ד. נחזור למניפולציות. יותר מדי פעמים, כל מיני בכירים לשעבר משתמשים במשפט הזה לא כדי לחזק את הלכידות, אלא לרמוז ואף לומר במפורש שהימין-המסית-המשתלט-הקיצוני-המשיחי-המאיים לשלוט פה הוא הוא הקיטוב בהגדרה, והוא יותר מסוכן מהאויב החיצוני, ולהצדיק הסתה נגד ממשלה נבחרת ויצירת הקיטוב הקיצוני מפניו הם כביכול מתריעים. אהוד ברק הוא דוגמא מעולה.
ה. אחרי שסילקנו את כל המוקשים האלה, יש מצבים והקשרים שדיבור על לכידות ואחדות כצורך קיומי הוא אמיתי ונצרך. אך זה לא התפקיד של גנרלים. תפקידם להכריע את האויב. כשהם אומרים שהקיטוב יותר מסוכן מאיראן וחמאס, סימן בוהק שהם מתרשלים בתפקידם להכריע את חמאס. שיתמקדו בתפקידם, וישימו לב לכל המוקשים שציינתי בסעיף ב.
ו. אז יש לי הצעה מעשית:
לוותר כרגע על המשפט הזה.
קודם נחזור לבסיס ונסכם שהאויב הכי גדול הוא קודם כל ציר הרשע שרוצה לקום עלינו לכלותנו, על כלל העם היהודי. מי שלא מבין את זה, שיתאפס על עצמו. מי שמבין את זה, כנראה גם ימתן את הקיטוב הפנימי לשני.
אחר שזה ברור, נלך צעד הלאה ונבחן ביחד אלו סכנות תודעתיות וחברתיות פנימיות באמת מסכנות אותנו ומונעות מאיתנו לנצח את ציר הרשע.
וכשנלך בסדר הזה, נגלה שהקיטוב הפנימי הוא לא בהכרח בראש הרשימה, אלא ככל הנראה השלכה של הסעיפים האחרים שמנינו כאן.
יחד עד הנצחון על האויב האמיתי!