בין תודעת אוסלו לזהות יהודית

המציאות שלנו מורכבת.
במלחמה, כולנו איש אחד בלב אחד. אך הלחימה היא רק אמצעי.
מעליה מרחפת שאלת 'היום שאחרי' שהיא דרך אחרת לשאול מה המטרה/תפיסה/רעיון שתנחה אותנו.
נעים ועמוק מאוד לשהות במרחב המאחד של הלחימה, של עצם ועומק הקיום, אך לאחריה תבוא דרך ארוכה להיות איש אחד ולב אחד גם 'תחת הר סיני', מאוחדים במטרה.
הלוואי שאוירת האחדות תקרין גם הלאה לרכך את המחלוקות הקשות שעדיין קיימות בשאלת המטרה.
אך עץ יוסף ועץ יהודה טרם התאחדו, ומשיח בן דוד שמאחד את כל השבטים טרם בא.
אנשים טובים ויקרים שלוחמים ומוסרים את הנפש על עם ישראל נמצאים במקביל בנקודת קוטב אידיאולוגית על מהותנו כעם, וממילא על יחסנו לחבל הארץ רצועת עזה, ולהבנה של מהות המלחמות שלנו ויעדן.
והנה דוגמא של שני קטבים על 'היום שאחרי':
בקוטב אחד, אלוף במיל' עמוס ידלין, עמוד האש לפני מחנה אוסלו והתפיסה הבטחונית שגיבתה אותה. לא נס ליחו.
3 ימים (!) לפני שמחת תורה הוא מגלה זחיחות דעת לגבי המודיעין שלנו ומסביר מדוע אי אפשר להפתיע אותו. כעת הוא נשאר באולפנים על תקן ה'מומחה', ממשיך לתכנן את 'היום שאחרי' ברצועת עזה עם צחנת הפגר של תודעת אוסלו ושעבוד לארצות הברית, בבגדי מלך חדשים ומגוהצים.
מהעבר השני, מפונה מחבל חלוצה, ללא תארים או עבר בטחוני, אבל עם זיכרון מגוש קטיף ועם יתרון קטן וקריטי על ידלין: היא למדה חומש עם פירוש אור החיים הקדוש.
לכן היא מבינה את המציאות שלנו, של עמנו, ארצנו, עברנו ועתידנו, ושל אויבנו, באופן שמוחות אוסלו לעולם לא יוכלו להבין. הישראלי שהתנתק מהיהודי לא יצליח להבין מדוע כל המקצועיות ומסירות שלו לעם ישראל קורסות אל תוך עצמן. הוא ימחזר את עצמו שוב ושוב, עד שימצא את מה שהכי חסר לו. זהותו.
ואז יגלה שהסכסוך הזה איננו שני עמים גנריים שהתנגשו במקרה על פיסת ארץ, ולא מדובר על 'קיצוניים משני הצדדים' שמטרפדים פתרון, אלא על עם שארצו זועקת שישוב אליה, ועם אחר שכל רעיון התאגדותו יחד הוא חורבן ישראל.
ובהשלכות על 'היום שאחרי' זה ממש שמים וארץ.
שנזכה לישועה במהרה.