'הקונספציה' המדוברת המנהלת את התפיסה שלנו לא נגמרת בתובנה אחת וכשל אחד. והכי חשוב: היא לא מתחילה בבעיית המומחיות הביטחונית, אלא זו בעיה שמתחילה הרבה לפני ביטחון. היא בנויה שכבות שכבות. כל שכבה נוגעת בשורש עמוק ומהותי יותר של הבעיה וגם של התיקון.
נסתפק כרגע בשלוש שכבות:
א. השכבה הראשונה המדוברת ביותר, היא הקונספציה המודיעינית. הדברים כבר ידועים, ולא צריך להכביר מילים:
'האויב מורתע, הוא לא מעוניין במלחמה, הוא רק מתאמן, הוא עסוק בלהאכיל את העם שלו'.
אך אם נישאר שם, אנו עלולים לחשוב שמדובר בכשל מודיעיני מקצועי, ולהתעלם מתפיסות העולם שהביאו לכשל הזה. נראה שעד הרגע הזה ראשי מערכת הביטחון לא השכילו לעבור את השלב הזה. לכן הרמטכ"ל הנוכחי מתייחס לטעות של אמ"ן כ'כישלון בודד', במקום ככשל תרבותי תפיסתי את האויב ואת עצמנו.
ב. השכבה השנייה היא המחשבה שמאחורי הקונספציה, מחשבת הכזב על התרבות של האויב (שהפך לפרטנר).
זו תפיסה ששולטת כבר 30 שנה, מאוסלו היא לא פסקה. הפסקנו לחשוב במונחים של הכרעה וניצחון. 'נגמרו הניצחונות, יש הסכמים והסדרות, אין אויבים – יש איומים', הכריזו הגנרלים והפרופסורים לאתיקה. הבעיה לא מתחילה מהשאלה האם יש הרתעה, אלא קודם כל ובעיקר מה התפקיד של הרתעה.
במחשבת אוסלו, הרתעה היא אמצעי שכנוע לזרז משא ומתן, הסכמים ועסקאות, ולא חלק מתהליך ההכרעה והניצחון. נותנים מכה ומיד מחכים לשני בשולחן המו"מ לסגור דיל.
ולצד המקל יש גזר, כלכלה ורווחה, שלתפיסתם העיקשת של הגנרלים יותר חשובה לאויב ממלחמה.
הכל משרת ומתכנס להבנתם לעסקה שתשים קץ למלחמה ותשקוט הארץ 40 שנה.
'האויב מורתע, הוא לא מעוניין במלחמה, הוא רק מתאמן, הוא עסוק בלהאכיל את העם שלו'
ג. לדעתי, בדיוק מכאן מגיעים הדיבורים האינסופיים על עסקה בכל מחיר. מי שמנוהל על ידי תפיסה כזו פשוט לא מסוגל לחשוב על שום אופציה מלבד עסקה. זה לא מתחיל מהחטופים, זו רק עוד השלכה של אותה תפיסה.
לכן מתנהלים לגביה בצורה כה רשלנית: האובססיה לגביה מרחיקה אותה שוב ושוב, מתעלמים בעקשנות ממחירה, לא מסוגלים לשים קווים אדומים, משננים אותה כמו מנטרה, ממש אוסלו על סטרואידים.
הבעיה אינה בשאלה האם העסקה לגיטימית, אלא באובססיה העיוורת הפועלת את היפוכה.
ד. השכבה הזו קשורה להבנה תרבותית קלוקלת של האויב, שהפך לפרטנר. 'האויב שלך הוא כמוך בדיוק', כתב בשירו שלום חנוך, וזוהי תמצית הקונספציה.
תפיסה זו מתעלמת מאידיאולוגיה אִסלאמית (מושפעת נאציזם) כתפיסה תרבותית רחבה, ומאמצת מחשבה שכולם רק רוצים רווחה, ויש שוליים קיצוניים (משני הצדדים, כמובן…) שמשתמשים באידאולוגיה דתית כדי לצבור כוח.
המחשבה שוויתרה על הכרעה וניצחון ושהאויב הוא כמוך בדיוק, היא שגרמה להעריך לשווא שהאויב מורתע.
והיא גם המחשבה שעד לרגע זה מפעילה את צה"ל באותה צורה, לא הכרעה וניצחון, אלא לחץ צבאי שאמור לגרום לאויב להיות מורתע ולהגיע להסכמי הסדרה. ראו את הסרטון הבא:
ה. וכאן מגיעים לשכבה השלישית:
היא נוגעת במחשבה לא על האויב אלא על עצמנו והיא ליבת העניין.
המרכז-שמאל הציוני התעייף מהצורך להילחם על קיומנו. הוא התעייף מהמשמעות המוסרית של המלחמה על קיומנו. הוא התעייף מהזהות של עצמנו שכל הזמן משתקפת לו מבעד למראת השנאה היוקדת של אויבינו.
קראו את העדות המצורפת הלקוחה מהספר 'מלכודת אוסלו' בעניין:
החלום היה חומרי. איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
וכדברי ספר דברים: "בתים טובים תבנה וישבת… ורם לבבך ושכחת".
שכחת מי אתה, לשם מה אתה קיים כעם, על מה אתה נאבק ונלחם בעולם, ומה המשמעות המוסרית של קיומנו כמעצמה חזקה בעולם.
הרצון הרפוי הזה הוליד מחשבה שמוכרחים לעבור לשפת ההסדרה על ידי מקלות וגזרים, שהולידה בתורה את הקונספציה, שעדיין מנהלת את ראשי מערכת הביטחון.
ו. פרופ' רות וייס, היסטוריונית יהודייה אמריקאית, בספרה החשוב 'פרדוקס הפוליטיקה היהודית', מסבירה כיצד העם היהודי סוחב מהעבר שלו קושי מובנה לחבר מוסר וכוח. לכן גנרלים ממציאים מסרים מעוותים ומסרסים, כגון 'ננצח ונישאר בני אדם', כאילו שצריך לאזן את הניצחון על ידי ניגודו: המוסר.
כשניצחון הוא דבר כל כך מתיש מבחינה מוסרית, אתה מוכרח לאזן אותו בסיסמה מטופשת שמשמעותה המעשית היא פשע מוסרי של סיכון החיילים וחמלה על האויב.
במקום 'ננצח ונישאר בני אדם', צריך לומר 'להיות בני אדם פירושו לנצח את הרוע'.
הרב קוק כותב בספרו 'עקבי הצאן' שהמפלה של החורבן נולדה מאיבוד המשמעות המוסרית הגדולה של היותנו עם ריבוני חזק שנלחם ומנצח את הרע בעולם. לכן הפסקנו להשקיע ב'לימוד מלחמות' או בהשלכה לימינו, עברנו לצבא קטן עם קונספציית קץ המלחמות ועידן הסכמים והסדרים. זה הפך אותנו לעיוורים, עצלים ועייפים.
כשניצחון הוא דבר כל כך מתיש מבחינה מוסרית, אתה מוכרח לאזן אותו בסיסמה מטופשת שמשמעותה המעשית היא פשע מוסרי של סיכון החיילים וחמלה על האויב
לסיכום: לא מספיק לדבר על קונספציה. מהות העניין היא מאיפה הגיעה לעולם הקונספציה, מאלו תפיסות עולם ותפיסות מוסר. אז נגלה שהבעיה איננה בהכרח איכות אנשי המקצוע, אלא תרבות אנשי המקצוע, תרבות ליברלית-פרוגרסיבית שכבר עולה לנו בקיומנו.
רק תודעה יהודית מפותחת, שמכירה בערך קיומנו כעם ריבוני וכמעצמה, יכולה להשיב את הרוח לתפיסות הביטחון ולקונספציות שהן תמיד קודם כל כלפי עצמנו.
זה קורה לאט לאט ובעז"ה ילך ויגבר!
