דעה אישית
גילוי נאות: אני מכיר ומוקיר מאוד מאוד את דביר. לא ביקשתי את רשותו לכתוב על הנושא ואין לי פרטים מעבר למה שהתפרסם.
לא רוצה לאכזב, אם מישהו מחפש "מידע מבפנים", כאן לא הכתובת לכך. אני רוצה להצביע בעיקר על האופן בו ראוי להביט על הסוגייה הזאת מבחינה עקרונית, ציבורית ומערכתית כשהיא קופצת בתקשורת ומתחילה לנהל אותנו.
1.בעולם הספורט לעיתים נאמרת אמירה ביחס לשחקן כלשהו, שהוא "מאוד חשוב בחדר ההלבשה.." כלומר, הוא חשוב לאווירה הכללית ולתחושה הטובה.
על האמירה הזו, וסליחה על הבוטות, אמר פעם המנהל המיתולוגי של מכבי ת"א בכדורסל: "תן לי שחקן בן זוה בחדר ההלבשה אבל שקולע כל ערב 40 נק' ואני אהיה מאושר..". ככה מדבר אדם שרוצה קודם לנצח.
2.לדביר חבר יש תכונה אחת מרכזית בולטת מאוד בהקשר הצבאי.
הוא פשוט רוצה לנצח ! ויש לו גם וודאות מוחלטת באיך נכון, ערכי ומוסרי לעשות זאת.
בצבא ללא הרצון העמוק לנצח, המייצר חיוניות הכרחית, מדובר בגוף ללא נשמה.
הוא אמנם (גם) יצירתי, מקורי, חותר למגע, מסור ומאוד מאוד שש אליי קרב. (זה נקרא מפקד) אבל קודם יש לו את הדבר הראשון וההכרחי שצריך מפקד- מומחיות בלחסל את האויב ולנצח !
3.אדם טוב ? מידות טובות ? למרות שיש לו בוודאי גם את אלו בתרמילו, אני מזכיר, אנחנו מחפשים מפקד מוצלח לא חתן לביתנו.
חכו רגע עם הכיפה..
4.בואו נניח לרגע לסיפור האישי של דביר בצד. הוא ממש לא העיקר פה. את הבעיות העמוקות בצה"ל היקר לנו אנחנו מכירים כבר שנים. יש שהתריעו עליהם בקול גדול, אבל לא היה מי שישמע. העירו להם בצקצוקי לשון על נימוסים והליכות ואפילו שלפו את קוד הקסם: "זה לא ממלכתי.." במקום להקשיב באומץ לתוכן הביקורת ולמחירים הקשים הפוטנציאליים.
כל זאת עוד הרבה לפני שמחת תורה תשפ"ד.
5.אם מישהו מופתע מהטבח הנורא, כדאי שישאל את עצמו מה הוא לא עשה נכון הרבה לפני כן. או פשוט יחזור בתשובה ויקרא כעת חומרים גלויים לגמרי כמו את הספר 'פרחים בקנה' של נוה דרומי. חייבים להתעורר. אם לא עכשיו, אימתי ?
ההפתעה יכולה להיות רק מעוצמת דציבלי השפל הלאומי שחווינו, לא מעצם קיומו.
אל תדחו את ההשפלה הזאת לקרן זווית, היא צריכה לעורר לתיקון שורשי.
6.דביר החליף בתפקיד את חברו רועי לוי הי"ד.
במשך חצי שנה פיקד על היחידה באופן ראוי לכל שבח, יחידתו אחראית לחיסול של מחבלים רבים, מספרים שיותר מכל יחידה אחרת.
במשך חצי שנה הוא נמצא ראוי לפקד ולהוביל לוחמים במבחן האולטימטיבי ביותר: שדה הקרב.
ואז הוחלט שלא לאפשר לו להמשיך ולפקד על היחידה הזו.
האם זה צורם ? כן, בוודאי. האם זה לגיטימי ?, לא בטוח שלא.
אבל השאלה היא לא ביחס להמשך פיקודו של דביר על היחידה הספציפית הזו, אלא כיצד מגיבה המערכת לקצין קרבי מעולה שבמעולים שעומד לפרוש.
והשתיקה וההסכמה הזו מעידה כאלף עדים שהצבא פשוט לא מעוניין בקצינים בעלי פרופיל כשל דביר. ובמיוחד בעת מלחמה. הם מפחידים אותם. מ. ש. ל.
7.שאלה: מה ההבדל בין סרבנות הטייסים לבין פרישתו של דביר ?
תשובה: אין דמגוגיה זולה מזו.
זה שפל אינטלקטואלי ומוסרי להשוות אדם שכרטיס הביקור שלו מלא בשבחים על התנדבות ועשייה מבצעית שעשה הרבה מעל ומעבר והתנדב לעשות יותר, לטייסים שאיימו שיעשו פחות.
סליחה לא פחות. כלום. להזיק, לפגוע, לסכל תקיפה באיראן. מצמרר.
8.דביר לא "עזב את חייליו" תחת אש כפי שיש המנסים לרמוז. הוא לא סיכן אותם ולא נעליים.
משנוצרה הפוגה בלחימה מצא את העת לסיים.
למה ? לא מעניין אותי. כלומר כן מעניין, ואני חושב שאני יודע, אבל לא כעת. אבל שוב, השאלה היא מה מתרחש ברמה הכללית, לא בין קירות לבבו של דביר.
לכן, קחו את האירוע של דביר כפרט המעיד על הכלל, כלבנה קטנה נוספת בכותל תודעתי שאנחנו כבר מכירים מזמן.
לא בגלל שפרש, בגלל שלא קמה צעקה מיידית האומרת: "לא ניתן לך לפרוש בשום פנים ואופן, אנו זקוקים למפקדים שכמוך ! אתה דוגמא ומופת עבורנו".
במקום זאת, צרצרים. דממת מוות. תרתי משמע.
9.הצבא בדגש על הצמרת המנותקת מההוויה הקרבית, חי תחת אילמות תודעתית מוחלטת ביחס לצורך לנצח ובאיזה אופן.
״תגדיר ניצחון״, אמר אחד האלופים למג״ד שדרש ניצחון בתקיפות.
הצבא בלחץ מדגלי ישראל מתנופפים בעזה, מסממנים לאומיים ויהודיים, מקריאה למגר אויב בתקיפות.
הצבא רוצה קצינים מיוסרים מכך שהם נדרשים להרוג, בעלי זעם קדוש בעיניים, כאלה שדואגים "שלא נהיה כמוהם", כאלה שלא יודעים לנצח ניצחון מוחלט כי "אין דבר כזה יותר" ועוד.
זה לא סוד ולא גילוי מרעיש. רק חברו את הנקודות ותקבלו קו רציף ברור מאוד.
10.הגיע רגע מורכב ביותר בחיינו.
קחו רגע אוויר ביחס למשפטים הבאים. ייתכן והגיע הרגע בו נדרש לטלטל את השטיח התודעתי.
שנים על גבי שנים אנחנו נלחמים ומוציאים לפועל תפיסות הרחוקות ממה שאנו מאמינים בהם.
אין ברירה. אין לנו מדינה אחרת ואין לנו צבא אחר. ברור.
אך ייתכן והגיע הרגע שבו עלינו לקום ולהוציא את המוגלה הזו החוצה. לא באנרכיה, לא בפגיעה בצה"ל ולא בהשתלטות רגשית. ובאחריות גדולה.
בדרישה פשוטה ואחראית לפעול אחרת.
בשם כל הערכים עליהם גדלנו בצה"ל עצמו ובשם הממלכה עצמה.
מה לעשות בדיוק ? לא יודע. אבל המחיר של הימנעות מדיון ציבורי נוקב שכזה, דווקא כעת הוא נזק לממלכה, לא שמירה עליה.
11.לסיום, כל עולם המושגים הלאומי שלנו צריך להשתדרג. עדכון גרסה דחוף.
לעיתים, לצד האהבה הגדולה שלך לבן המתבגר שלך, ראוי להציב לו גם גבולות. אחרת תישא עליו הספד מרגש כי לא רצית להחזיק אותו כשהתהלך על שפת המצוק חס ושלום.
אל״מ דביר חבר, מצדיע לך ולמשפחתך !*