הקדמה:
1. במדעי המדינה ישנן שתי אסכולות. ריאליסטית ואידיאליסטית.
האידיאליסטית רואה את המפתח ביחסים הבינלאומים בעיקר כפונקציה של הסכמים, בריתות וחוזים. ואילו הריאליסטית, כוח, עוצמה ואינטרסים. זה היה ההבדל בין צ׳מברליין לצ׳רצ׳יל.
(זה ממש לא קשור לאידיאליזם כפי שרגילים לדבר על המושג הזה בתנועות הנוער).
2. בכל דיון ושיח תמיד ראויה להישאל השאלה, מהיכן צרך בר הפלוגתא את הידע שלו ? מהם מקורות ההשכלה שלו ? ומהן הנחות היסוד שלו.
3. חיפוש האחראיים העוסק באנשים נצרך וודאי. אך יש צורך לתקן מהשורש את פס הייצור הרעיוני והתפיסתי. שם עיקר הבעיה ושם אף אמור להיות עיקר התיקון.
4. הספר המוזכר מטה של תוקידידס נקרא ״תולדות מלחמות הפילופוניס״. בדקו כמה מהעוסקים בביטחון לאומי מכירים אותו..
כעת קראו מטה
שקט הוא שקר – מתוך מאמר של ד״ר רן ברץ במקור ראשון
עקרון המדיניות הקשה ביותר לעיכול במסגרת חלומות השלום וחיי השפע שמאפיינים את המערב, הוא הפער שבין שקט לביטחון.
גם אנחנו בישראל התרגלנו לשקט כאל הישג בטחוני.
הנחת היסוד הזו מלווה את כל הטעויות האסטרטגיות של ישראל מאז 1993.
זה הלוז של כל שקרי הנסיגות, הבריחות, המסירות, הוויתורים והכניעות.
מבטיחים לנו תמורתם שקט, ולתקופה מסוימת הסטטיסטיקות אכן משתפרות.
ואז בא ״הדרג המקצועי״ הבלתי מקצועי ופוליטיקאים ויחדיו שרים בהרמוניה: הצלחנו. המטרה הושגה: שקט. האויב ״מורתע״. עובדה. סטטיסטיקה.
הנה דוגמא: אור הלר, מהדהד באוגוסט 2017 את נאום הכלניות של של גנץ: ״כבר שלוש שנים שיישובי עוטף עזה משגשגים בזכות השקט״.
הסטטיסטיקות הללו הן הונאה פוליטית, צבאית ותקשורתית. מלחמת תודעה נגד הציבור הישראלי.
מדובר בכשל בטחוני מהדהד. מדוע ? משום שברור שמיד אחרי הוויתור והורדת החיכוך יש יותר שקט.
אבל זו אינה השאלה הבטחונית המהותית, משום שגם הצד השני זוכה עכשיו ל״שקט״ מאיתנו.
לכן השאלה החשובה היא: איך האויב משתמש בשקט הזה ? מה הוא עושה בו ?
כל מי שעסק אי פעם בביטחון שלא דרך המשקפיים של אינטרס פוליטי, השקפות פרוגרסיביות או קרן וקסנר, יודע שהשאלה הבסיסית ביותר בביטחון היא יחסי העוצמות.
זהו העיקר האסטרטגי. תוקידידס, המצביא וההיסטוריון היווני הגאון, שכתב לפני יותר מ2400 שנה את ספר המלחמה החשוב ביותר אי פעם, הציב את העיקרון הזה בדיון על הסיבה לפריצת המלחמה בין אתונה לספרטה: ״האמיתית שבעילות, אם כי לא נאמרה בפירוש, היתה לדעתי התעצמותה של אתונה, שהפילה פחד על הספרטנים ואילצתם לצאת למלחמה״.
התובנה הזו, שהעיקר הוא יחסי העוצמות, עיצבה את התפיסה הריאליסטית, הבטחונית והצבאית מאז יוון העתיקה ועד העידן המודרני.
אבל אנחנו נמצאים כעת בתקופה הפוסטמודרנית, וספק אם מישהו מה״מומחים״ הבטחוניים שלנו מסוגל לנסח את הגישה הזו באופן קוהרנטי.
ועדיין, העובדה היא שכל מי שמחו נגד הנסיגות, הבריחות, המסירות, הוויתורים והכניעות- חסרי השכלה ודרגות ככל שיהיו- צדקו.
קנינו שקט לזמן קצר, ושילמנו מחיר דמים בהתעצמות ביטחונית ניכרת של אויבנו.
גם כי הם ניצלו את ה״שקט״ להקמת תשתיות צבאיות, ולא פחות גרוע, מפני שבגלל אותו בלבול בין שקט לביטחון, קיצצנו בכל יכולותינו המלחמתיות; קיצוץ מזעזע, בממדים מדהימים.
בפועל התברר שבמזרח התיכון המחשבה הריאליסטית הרבה יותר נכונה ועקבית.
ה׳״מומחים״ התגלו כאלופי הטעות, מפני שאת תפיסת המציאות ואת המערכת המושגית שלהם הם עיצבו באוניברסיטאות בחיפה ובבוסטון, בחיל החינוך ובמכללה לביטחון לאומי, ודרך קשרים עם ממשלים וארגונים פרוגרסיביים שונים ומשונים. ושם אין ריאליזם.