מכל עבר אני שומע את המשפט הזה. לפעמים נלווית אליו תחינה "אל תהיו גיבורים מידי".
ברור שבאמירה הזאת יש בסיס טבעי של דאגה, אכפתיות, רצון להגיד משהו לאדם קרוב ואהוב שיוצא לשדה הקרב…פשוט.
אני רוצה להאיר את זווית מבטי כלוחם על האיחול מכווץ הלב הזה:
ראשית, אם הביטחון וההישרדות הפרטיים שלי זה העיקר, אז כדאי שאקח תיק ודרכון ואסע הכי מהר שאפשר לאיזה פינה של העולם, או אתבצר בבונקר הכי עמוק בארץ.
ברור לי ולאחיי הלוחמים המשחיזים חרבותינו לקראת הלחימה, שאנחנו נבחרנו לסכן את הביטחון האישי שלנו לטובת הכלל.
הגיוס עניינו לגייס את הפרטיות למען הכלל.
אנחנו מוכנים למסור את הנפש על כך, ונשמור על עצמינו כל עוד ורק על מנת לבצע את המשימות שיוטלו עלינו. במקצועיות ובאחריות.
אי אפשר להיות "לוחמים על תנאי". הם מסכנים את עצמם, את הכח, את המשימה וגם את העם שעליו הם מגנים.
איני מטורף ואין לי משאלת מוות סמויה. ילדיי חשובים לי לא פחות מכל הורה אחר.
באופן אולי קצת אירוני. אם אני רוצה שילדי יזכו לגדול עם אבא כדאי מאד שלא אחשוב על כך בקרב.
אם הדבר יגרום לי להיות פחות אגרסיבי, מחודד ונחוש בלחימה, הדבר היחיד שאשיג הוא בדיוק הפוך ממה שרציתי.
אז אם אתם רוצים לאחל ולחזק אותנו, תגידו לנו שאנחנו שליחים שלכם, שאתם מאמינים וסומכים עלינו, שאתם דורשים שנעשה את המשימה עד הסוף ונתרכז רק בה ואתם תדאגו לכל השאר.
ככה תקבלו אותנו חזרה לא רק בריאים בגוף ובנפש אלא גם מחוזקים ומשודרגים בסוף המלחמה ההיסטורית והקיומית הזאת.
אגב, אותו דבר לגבי החטופים, אתם רוצים שיחזרו? מי לא… מתפללים שיחזרו מהר, כמה שיותר מהר, ושלמים.
אל תלחצו על המדינה והצבא להחזיר אותם.
זה מובן מאליו. תלחצו על המדינה לרוצץ את ראש הנחש. לעקור את האויב הנאצי מהשורש.
כל דרישה אחרת רק מרחיקה את הרגע המיוחל מידי המשפחות המודאגות.
בטח עולה בכם כעת השאלה: ״מעניין מה אשתו אומרת על זה..?״
אז רק אומר לכם שישנם רגעים גדולים בחייה של אומה שגם הנשים מבינות זאת ובניהן אשתי.
הן לא רק מבינות זאת, הן גיבורות ותובעות זאת מאיתנו. השכל חייב להוביל את הרגש.
ותשאלו מה אמא שלי אומרת על כל התאוריה הזאת? ממנה למדתי את זה.
ברגע הזה אני בטוח שגם אחי יתמוך בדבריי ויאמצם.
כמה הייתי רוצה לחבק אותו עכשיו, רק שרצה הגורל והוא נהרג בטיול לפני כשנתיים..
אח, כמה שאני מתגעגע אליך. מזל טוב ליום הולדתך שחל היום.
עם ישראל חי !
