בגלגולי הקודם כחילוני ושמאלני עוד זכיתי לצעוד בתהלוכה המרכזית בתל אביב.
היינו מסיימים אותה בהרצאה של פרופ' דני גוטוויין שאת מאמריו קראנו בהערצה עיוורת.
השנים עברו, התבגרתי והבנתי שהאחד במאי הוא דווקא יום יותר חשוב ממה שחשבתי, אלא שהמסר שלו ״קצת״ שונה…

אז מה הבעיה שלנו עכשיו?
מה אנחנו רוצים מיום תמים שמזכיר לנו לדאוג לעובדים?
מה, האם לא ברור שכדאי במצב הנוכחי להיות 'בעל הון' מאשר 'פועל פשוט'? למה לא קצת לעלות את שכר המינימום?
למה לא קצת לאגד את הפועלים כדי שתהיה להם יכולת להשפיע על גורלם המר? מה, אתה נגד 'צדק חברתי'?!
ואיך כל זה קשור לכאוס ולאנטישמיות שיש באוניברסיטאות באמריקה?
ומה הסיפור של 'קווירים למען פלסטין'?
ואיך זה מעכב אותנו מלהכנס לרפיח ומסכן את היכולת שלנו להכריע?
מסתבר שמאחורי מילים יפות אלו מסתתרים שורשים רעיוניים מאד מפוקפקים…

נתחיל…
את השורש הנפשי המשותף לכל הרעיונות האלו אפשר לסכם בכלל אחד שתופס כמעט תמיד. המתמסכן תמיד צודק. נשים לב, לא המסכן אלא דווקא המתמסכן. יכול להיות שטכנית היהודי עכשיו הכי עני ומוכה, אבל הוא לא מסיר מעצמו אחריות, ולכן הוא תמיד יהיה במעמד ההפוך מכת המתמסכנים.
ככל: שתרבות תהיה נחשלת יותר ומסירה מעצמה אחריות, כך היא תשנא יותר את היהדות. כי היהדות היא הדו של הקב"ה בעולם, שמצוה על האדם לא להיות משועבד לטבע אלא לקחת אחריות מתוך בחירתו החופשית.

ולכן מאבקים בשם ה'צדק החברתי' למען מעמדות שונים, תמיד יגנזו בתוכם שנאה לטוב ולאחריות.
בן גוריון הבין זאת וכתב את "ממעמד לעם". כבר לא מעמד המסכנים, אלא עם ישראל. כלומר לפני שהוא סוציאליסט, הוא קודם כל יהודי.
ומהו בכלל 'צדק חברתי'? איך מגדירים אותו? מתי כן יש כזה דבר ומי יחליט שזה זה?
מסתבר שזהו מושג גנרי ריק רק כדי לתת תחושה תמידית שמישהו עושק אותי.
מפה התגלגלו רעיונות שמשעבדים כחצי מכדור הארץ כבר עשרות שנים, עם מאות מליוני קורבנות בנפש, ומיליארדי בני אדם משועבדים.
האחד במאי המקורי היה הרי יום של אנרכיזם אלים באמריקה במהלכו נרצחו שוטרים אמריקאים. זאת ההשראה לאותו יום חג. המהפיכה היא מעל הכל. 'כשחוטבים עצים עפים שבבים' היה סטלין נוהג לומר.

מזכיר לנו משהו שקורה בימים אלו?
ומי האויב הכי גדול של 'ברית המדוכאים'?
הזהות. האחריות. המשפחה. המסורת. הזהות המינית והלאומית. הקב"ה.
כל אחד מאלו בפני עצמו קורא לאנושות – יש לך מהות ולכן יש לך תפקיד אחריות ומשמעות בעולם!
מה יותר קל, להתגבר על יצר הקנאה, או לקרוא ליצר הקנאה 'אידיאולוגיה' ולכנות אותה 'קומוניזם'?
'אני לא קנאי, אני אידיאליסט!!'

אני זוכר שהיתה לי נוסחה מאד פשוטה בראש לפרש את העולם בצעירותי.
מי שיותר מסכן, מן הסתם זאת אחריות האחר למצבו. אין עוררין שהערבים יותר מסכנים. לכן ברור שהיהודים אשמים.
זה בגדול מה שמנחה את העולם הגדול. זה מה שמעצב את איך שאמריקה דורשת מאיתנו לנהל את מלחמותינו.
הבעיה היא כאשר אתה מסיר אחריות מהפאשיסטים ברחובות שמנסים להבעיר את המדינה וממשביתי הצבא שלא הופעלה עליהם ולו סנקציה סמלית, ולהבדיל מהצעירים באמריקה ומהערבים בעזה, ואתה מטיל את אותה אחריות רק על הצד השני – אז אתה יוצר מפלצות מפונקות.
מפונקות ללא אחריות.
וכשאין אחריות אין לאדם משמעות.

זה גם הבסיס לחינוך.
כי כשאין לו משמעות אז הוא מרגיש מיותר ושונא את המציאות. ואז למה לא להבעיר אותה?
בשביל מה צריך את המדינה ואת העולם?
"ככה אני לא רוצה לנצח" אמר בוגי לאחרונה בהתיחסו למלחמה, לאור השתנות אופי המדינה והצבא ליהודיים יותר.
טוב לפחות שבכיר צבאי אומר זאת בגלוי ובכנות.
ואפרופו גוטוויין, בדיוק היום לכבוד החג הוא הוציא מהדורה חדשה של המניפסט הקומוניסטי, הטקסט האקטיביסטי שבסופו קריאה לפעולה: פועלי כל הארצות, התאחדו!
צריך להבין, המניפסט הוא אחד הכתבים האלימים שנכתבו מעולם. שלישי אולי לקוראן ולמיין קאמפף.
הוא גם מגדיר את המשפחה, המסורת, האמונה והזהות הלאומית כאוייבים האמיתיים של המהפיכה.
המאבק בכלכלה החופשית היא רק השיטה והעזרה לעניים היא רק התירוץ.

נסיים בתפילה שנשים לב טוב טוב מה מסתתר בשורש התפיסתי של רעיונות שרק נשמעים לנו יפים.
ולעילוי נשמת קורבנות האידיאולוגיות המהפכניות, מהמפיכה הצרפתית ועד ימינו.