הקונספציה השגויה של ארה"ב

"הנקודה היותר חשובה היא הרמה האסטרטגית, והיא מתחילה בהגדרה נכונה של המציאות. המציאות הזאת – כפי שהאמריקאים מספרים אותה, ואנחנו לצערי קצת אימצנו את הסיפור השגוי הזה – זה שבעזה יש ארגון טרור נורא ואיום שנקרא חמאס, ולידו ישנם אזרחים תמימים. לפי התפיסה הזו, זה בסדר להילחם ולהרוג את חמאס, וחשוב שלא נפגע באזרחים ושנגיש להם עזרה וסיוע הומניטרי, ואפילו דלק. זו טעות קשה. המציאות היא אחרת לחלוטין. בעזה יש מלחמה בין שתי מדינות – בין מדינת ישראל למדינת עזה. מדינת עזה מתבססת גם על היכולת של הלוחמים שלה, על כמויות התחמושת והאמצעים המתקדמים, אבל גם על התשתית הבירוקרטית והתמיכה של האזרחים.
עזה דומה במובן הזה במידה רבה מאוד לגרמניה הנאצית של מלחמת העולם השנייה, שבה כל האוכלוסייה כמעט תמכה במנהיג ובאידיאולוגיה שלו. לכן, את המלחמה צריך לנהל כמדינה נגד מדינה. במצב של מדינה נגד מדינה אתה לא מגיש סיוע הומניטרי לאויב. אפילו מהבחינה המוסרית. הרי מי אלה הקשישות של עזה – הן אותן אמהות וסבתות של לוחמי חמאס שביצעו את הפשעים הנוראים ב־7 באוקטובר. במצב הזה איך אפשר בכלל לדבר על שיקולים הומניטריים, במיוחד כאשר יש לך עדיין חטופים שאלוהים יודע מה מצבם.
מאיימים עלינו, גם המנהיגים שלנו, שצריך להגיש את הסיוע הזה שמא יהיה אסון הומניטרי, ובעזה יהיו מגיפות. אבל אם יהיה מצב כזה זה דווקא ישבור את רוח הלחימה של חמאס ויקצר את הלחימה. לא את רוח הלחימה של יחיא סינוואר, הוא באמת פסיכופט, אבל יש אלפי מחבלים שזה בהחלט ישפיע עליהם.
אני מבין שיש לחץ בינלאומי ולחץ אמריקאי, אבל לא ככה אתה מנצח במלחמה. אתה לא מנצח כשאתה מצליח להרוג את אחרון הלוחמים של האויב, אלא כאשר הצד השני מאבד את כוח הרצון שלו. רק מציאות שהיא אסונית בדרום הרצועה תוביל למצב של חוסר רצון וייאוש של הצד השני. כרגע אנחנו משחקים לידיים של האויב".